שנה וחודש של אובססיה מטורפת.
שנה וחודש ששנינו, גם אני וגם הוא לא ראינו ולא רצינו לראות מעבר אחד לשני.
עד שזה התחיל לחנוק, עד שלא הבחנתי בין טוב ורע.
כל שיחה הייתה מפוחדת כל אימרה של הסביבה הייתה מאיימת כל מילה חסרה הרגישה כמו באר חלולה ענקית.
חנוק, מאוס, לחוץ, מפוחד, ככה הוא הרגיש ואני קיבלתי כל מילה כמובן מאליו, ראיתי ולא ראיתי את זה מגיע..
לא חשבתי שהוא זה שילך, מצד שני הוא סבל כל כך הרבה זמן את היחס המעכיר שלי, את הלחץ המטורף מצידי שהוא ילך שהוא כל כך ניסה לרצות אותי.
הוא פשוט עזב את כל החיים שלו בצד והשקיע כל מולקולה בגוף שלו בשבילי, שלא תבינו לא נכון, גם אני השקעתי המון,אבל זאת הייתה אובססיה.
ואובססיה אוכלת אותך מבפנים.
הייתי נושמת את המילים שלו חייה את החיבוקים שלו צמאה למגע שלו.
כל דבר בו הערצתי, ועם זאת היחס שלי הפך לחוץ ולחוץ מרגע לרגע.
המצבי רוח שלי כלפיו היו נואשים לתשומת לב שניתנת ללא הרף, כאילו רציתי כל פעם לבחון אותו מחדש ועוד ועוד עד שהוא ישבר ויתן לי סטירה.
והוא לא נשבר, הוא סיפק כל בקשה שלי, תמיד היה איפה שרציתי מתי שרציתי ידע הכל עליי עד שזה איים להרוג אותו.
הוא התקשר אליי בוכה בכי מר, נבהלתי תחילה וכשהוא אמר את זה שהוא לא יכול עוד קיבלתי את זה כאילו זה הכי נורמטיבי...
הוא לא הצליח לומר את המילים כמו שהן, הלך סחור סחור..
היו צעקות אי הבנות ומריבות בשעת שיחת פרידה הזאת.
בכל השיחה לא בכיתי.
פתאום קיבלתי שיחת טלפון מחברה שהוא רץ לפייסבוק שינה את הסטאטוס לסינגל, מחק כל תמונה שלי וכל תיוג של תמונה ממני ומחק אותי מהפייסבוק.
הייתי בהדחקה יומיים, התקשתי להאמין שאיבדתי בן אדם כל כך יקר.
אבל לא בכיתי, עד שפתאום התחלתי לעכל שזהו, הוא היה רציני, והאגו שלו לא יתן לו לסגת.
קלטתי כמה מגעילה הייתי, כמה עצבים הפלתי עליו, כמו מצבי רוח משתנים.
הוא אמר שהוא לא מסוגל לראות אותי, אני כל כך רוצה לראות אותו.
להסתכל לו בעיינים ולדעת שזה באמת מה שהוא רוצה.
זה כל כך כואב שנתתי לעצמי להגיע למצב הזה,הוא היה הכל וכלום.
הוא מילא כל חלקיק בגופי ועדיין תמיד הרגשתי ריקה.
זאת אובססיה, רציתי להשטלת לו על החיים, מרב אהבה כבר נכנסתי למשבריםהרזתי כל כך, זה השפיע עליי פיזית.
אני עדיין בסוג של הדחקה, יש בי תקווה עמוק בתוך הלב שהוא יאזור אומץ ונדבר פנים מול פנים, נסגור את זה יפה כזיכרון מתוק.
היו לנו רגעים כל כך קסומים יחד.
אני אפילו לא בטוחה שעדיף שנחזור אולי זה טוב לשנינו כך כי מאז אני מרגישה יותר חייה משום מה...
פתאום חזרתי להיות בקשר עם כל החברים, המשפחה שלי יותר רגועה כשאני בסביבה ובטח גם שלו יותר מתמיד הריי אימו ואחותו אף פעםלא ניסו להכיר אותי ותמיד דחו אותי.
אני יודעת שאם נחזור זה יהיה שונה, אני פשוט יודעת, ניתן אחד לשני יותר מרחב ומקום לנשום אנשים אחרים..
אבל אני לא בטוחה שזה יהיה נכון,בריא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
