עוד מעט שנה.
שנה של זוגיות שנוגעת לא יודעת באובססיביות.
זה התחיל בהפתעה אחת גדולה, אמנם אני שונאת הפתעות באופן גורף אבל זה פשוט סחף אותי לגבהים שלא הכרתי,אני מודה התמכרתי.
וכמו בכל גל שסוחף יש מישהו שעלול לטבוע, וכאן אני שופכת את האמת שלי.
מה הוא הגבול של האהבה?
האם קיים גבול כזה?
ואם איינני אדם שפוי, ותמיד רציתי להסחף כך לאהבה ללא גבולות.
ועכשיו כשבא לי קצת לסכם, אני מרגישה שאולי קצת איבדתי את עצמי, והגרוע מכל,שכחתי מאיפה באתי.
אין בי חרטות לעולם, תמיד הייתי ותמיד אהיה אדם ששלם עם הבחירות שלו.
חצי שנה של סטרס,שהביא להתדרדרות במערכת החיסונית שלי,והכל מעצבים,עצבים על העולם על עצמי על הקיים.
יש לי הכל, משפחה אוהבת,שירות צבאי מהנה, בן זוג מאוהב עד כלות,אנשים שמצחיקים אותי.
ואיכשהו תמיד אני אחפש מה חסר, איפה הקוצים בכל הוורדים היפהפיים האלו שממלאים את החיים.
היו ימים שלמים שהרגשתי על סף פסיכוזה..
חשבתי שאני מדמיינת דברים,התקשתי להאמין שמגיע לי את השמץ טוב הזה שמילא אותי,התגעגעתי לדכאונות, להתפלשות בתוך רחמים עצמיים.
חיפשתי אותם מתחת לסלעים ,נו את הדיברי הרס האלה, ומסתבר שאף אחד לא רצה להרוס והאנשים שמסביבי באמת אוהבים אותי, למעשה בדיעבד אני מבינה שחיפשתי דברים להרס עצמי.
שהתקשתי כל כך להסתדר עם שיגרת יום נינוחה מלאת עידוד ושמחה ואהבה וכיף ואושר ואיכס שנאתי את זה, לא ידעתי זאת במודע כמובן, ניסיתי לחבל במערכת יחסים המדהימה שלי בלי משים. ניסיתי להבין מה לא בסדר עם העולם במקום מה לא בסדר איתי.
אני שמחה שעברתי את זה, כמו כל דבר שקורה לי לטובה או לרעה אני לומדת ממנו,ממשיכה הלאה וכמובן מחכימה.
אפילו אם לקח לי שנה שלה להבין את זה, ירידה דרסטית במשקל, התרחקות מכל יצור חיי וכדומה..
זה היה שווה את זה.
זאת הייתה שנה של התנוונות שכלית, יש בי צמא ענק לידע לאנשים חכמים, לקצת ציניות.
ועכשיו אחרי שהבנתי את כל הנל, אחרי שהפסקתי להתרוצץ בין סלע לסלע, הדבר היחיד שנשאר איתן הוא הפחד.
שימות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
