''תפסיקי לבנות את החומות השטותיות האלו''
''תפקחי את העיניים''
''למה את לא מסוגלת לאמין שזה קורה, כאן ועכשיו, קרוב מתמיד''
תפסיקי לקבל בחילה מכל רגש שמרגיש לך אמיתי''
זה רק קמצוץ ממה שאני אומרת לעצמי כל יום.
כי משום מה זה מרגיש לי שווה.
משום מה אני מוכנה לוותר על התחושות שבאות ועוברות ולהתעלם מהן.
אולי יש בי סוג של הרס עצמי..
ואולי בגלל זה אני כל כך אוהבת שאנשים מנתחים אותי,עושים לי אנליזה..
מחכה שיגיע האחד שיצעק לי באוזן תפתחי את העיניים ותראי מה יש לך כאן.. תפסיקי לפחד כל כך מההצלחה
ברור שעכשיו אני יכולה להאשים את החינוך הרעוע בלשון המעטה של ההורים שלי, שאף פעם לא טיפחו ועודדו, אף פעם לא התגאו ואמרו לי שאין לי מה לפחד.
אבל ספגתי הכל, כי חבילה לא בוחרים והחינוך הזה זאת המשפחה שלי ואת החבילה הזאת אי אפשר להחליף או להדחיק כי איכשהו היא תמיד תצוץ מאיפשהו.
אבל כמו שחונכתי(אירוני משהו) אני לא אאשים אותם בליקוי הזה שלי, מהפחד האבסורדי הזה..
הפחד מהצלחה.
אני אמשיך לומר לעצמי שהפסגה הוא לא מקום כזה מפחיד.
אז ככה, אני אוהבת אתגר אבל תמיד זה נשאר ברמה אחת פחות ממה שזה אמור להיות כלומר השאיפה היא נמוכה מידי.
אולי בעצם הפחד מההצלחה זה בכלל פחד מכישלון גורף.
כי ככל שנעלה למעלה יותר הנפילה תהיה כואבת יותר,זה מה שלימדו אותי...
אז המחשבה שתמיד עוברת לי בראש זה למה לא להישאר בממוצע,במישור כי שם הנפילה לא תמיד תהיה כואבת.
מצאתי את הבחור של חיי.
הכרנו בבסיס, אפשר לומר שהוא דיי מסונוור, ויש בו המון לתת לי.
ואני? הנה עברתי את ההתחלה, עבר שלב ההכרות שלנו, שלב ה-אולי זה זה ואולי זה לא- ושוב הפחד מציף אותי
חונק אותי ולא נותן לי להפגין רגש כמו שאני יודעת.
סוגר אותי, הופך אותי לרגישה פיזית ונפשית.
אני מוצאת את עצמי שומעת סיפור מסוים ומתחילה לבכות שבזמנים אחרים הייתי מעיפה לאוויר איזו הערה סרקסטית וממשיכה בחיים כאילו כלום.
החודש האחרון היה מושלם.
מושלם בשבילי,היה בו הכל מהכל הודות לאדם אחד שנכנס לי לחיים, מאיה לפני שפגעתי בקרקע.
אני מוצאת את עצמי איתו,הכי אני שאפשר.
לא מפחדת להשתטות לא מפחדת להיות אינטליגנטית, לא מפחדת מאיך הוא יגיב על המשפחה.
אני נזכרת ביום הראשון כשזה היה עוד טרי טרי, הפרפרים בחזה שלי הציפו אותי אושר, הלב פעם בחזקה, כשאנשים הרימו גבה שזה דווקא הוא, נגעתי בלב ואמרתי זה כאן, אני מרגישה את זה.
ואני יודעת,מטומטמת שכמותי אח כמה שאני מטומטמת, שיש בי איזה צד מסוים שמנסה להדחיק את הרגש הזה, צד מסוים שלא מסוגל להאמין שיש כאן אהבה הדדית, שהרגש הזה הוא אמיתי, מוחשי,סוחף,משלים.
זה מפיל אותי לאט, כאילו יש בי פחד להיות עיוורת כמוהו, ולהגיע למצב שכמו בסרטים המצוירים עד שאתה לא מסתכל למטה אתה לא נופל ואז כשאתה נופל, זאת נפילה הכי כואבת שיש.
זה מה שקרה פעם שעברה בעצם ולא משנה כמה אני אנסה לא לזכור את זה זה עדיין יהיה לי בתוך הראש, והלב שלי עדיין לא יהיה מאוחה כמו שאני רוצה שהוא יהיה.
נמאס לי להגיד, אוקי, ננשום וזה יעבור.
אני רוצה להוציא החוצה מה שיש בי.
לעזאזל עם כולם, למה אני לא מצליחה, והשאלה הכי גדולה כאן האם זה פאקטור של זמן או שזה אבוד.
זה כל כך מעצבן.
מעצבן להיות דפוקה.
מה שבטוח, אני לא הולכת לוותר לעצמי כל כך בקלות.
כי הוא הכניס המון אהבה לחיים של מלחמה.
הוא הכניס המון אור לתוך החשכה הדוממת ששריתי בה מספיק זמן.
הוא גרם לי להגיע לתובנות חדשות בנוגע לעצמי, בנוגע לרגש פיזי ומנטלי.
אני אוהבת להיות איתו, לא נמאס לי ממנו למרות שאנחנו24\7.
הוא מרגש אותי.
כיף לי לשמוע את האסרטיביות שלו בקול כשהוא מדבר עם אנשים, זה מחזק אותי.
יש לי כל כך הרבה שקט איתו.
הוא גורם לי להסמיק, מאות פעמים ביום.
החיוך שלו בבוקר עושה לי נעים בגוף, מין משב רוח פנימי מלא אנרגיה, אנרגיה שקטה.
אני אוהבת להסתכל לו בעיניים ולהבין אם הוא עצוב, עצבני או מוקסם.
אני אוהבת לראות את ההשתקפות שלי בעיניים שלו.
אני אוהבת את העיניים שלו.
כיף לי שהוא מחמיא לי, ולשם שינוי אני לא מתעצבנת מזה.
כיף לי שהוא מקנא לי, כיף לי להיות קנאית כלפיו.
אני אוהבת את השיחות שלנו, שיכולות להיות הכי מרגשות ועמוקות ובתוך שניות להפוך לצחוק ואז שוב לחזור להיות רציניים.
כשאני איתו כל העולם כאילו לא קיים, ורק העולם שלנו באמת מתפקד.
אני אוהבת אותו.
מקווה שכל חסכי ילדות הטיפשיים שלי ייעלמו ובקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
