שבת שעברה מצאתי את עצמי יושב במושב האחורי של הניידת.
ככה זה, במלחמה אין נוהל שבת.
עצרנו לתדלק בכניסה לשדרות.
"צבע אדום! צבע אדום!" עד אותו זמן שמעתי רק אזעקות, וצבע אדום נשמע לי מלחיץ הרבה ביותר, ועוד בתחנת דלק אין לך ממש לאן לברוח. פשוט עמדנו שם כמו מטומטמים מחכים לראות איפה זה נופל.
זה נפל 100-200 מטרים ממני.
ממש מאחורי הגבעה נפל הקאסם.
זו היתה שבת של אקשן, מצאתי את עצמי עובר בכפר עזה ובעוד כל מיני מקומות ממש קרובים לאיזור הלחימה.
ראיתי בתים מופגזים, פטריות עשן, את הפלאש שיוצא מהקנה של הטאנק בזמן יריה, בלילה רואים גם בתים בוערים.
מצאתי את עצמי גם עומד במחסום שמפריד בין הארץ לעזה, ועוזר לחברים מימל"ת לבדוק מכוניות כששאר הצוות שלי ישב להתחפשן בניידת. מפקד הגזרה אמר לנו שאנחנו תמיד חייבים להראות ולהפגין נוכחות, וכשרכב עוצר, שני שוטרים לפחות יוצאים החוצה, לקחתי את זה צעד אחד יותר מדי ופשוט עמדתי על גבעה כשהגב שלי מופנה לעזה שביודק הופגזה כמה פעמים. גם קיבלתי כמה ממתקים מאזרחים. שלא לדבר על כרזות וכתבי עידוד.
יום ראשון אני חושב, היתי בניידת שליוותה את האחרון של סרן עומר רובינוביץ' לבית העלמין בערד. כמה שזה עצתוב ונוראי, היה לי ממש כבוד להיות שם. ראיתי איך מעבירים את הארון לרכב צבאי, ואז הקצינים שישבו סביבו, וכל האזרחים שהתחילו להינמס מבכי באמצע הרכוב כשראו את הארון חולף על פניהם.
בשאר השבוע מצאתי את עצמי עומד יותר ויותר במחסומים, בכניסה לבסיסים צבאיים.
במהלך אותו חלפה לידינו חיילת בהופעה מורשלת.
"חיילת!" קראה לה אחת השוטרות שהיתה איתי... מיותר למדי, אין כנסות ו/או דיגום במהלך מלחמה.
עד שהיא הבינה שאנחנו קוראים לה היא שלחה מבט מזלזל והמשיכה ללכת.
"תעכב אותה!" אמרה לי מפקדת הצוות.
"מה?".
"תעצור אותה אם צריך!".
"אבל היא בחורה, אני בן, אני לא יכול-".
"קדימה!".
מצאתי את עצמי רץ עם M 16 על גב, מקוצר למזלי. היא כבר הספיקה לתהרחק, אבל השגתי אותה אחרי שעקפתי עשרות מילואימניקים שעברו שם.
"סליחה!" אמרתי בתכיפות. "תעודה מזהה.".
"בשביל זה רצת עד לפה?" היא שאלה.
מקרוב יכלתי לראות שיש לה גם עגיל באף, משהו שמעצבן אותי גם באזרחות לא רק בצבא.
היא העבירה את התיק שלה קדימה ושלפה תעודה שיצא לי לראות הרבה באותו היום.
"שב"כ?" לחשתי בהפתעה.
"תודה." היא חייכה והלכה.
אני שונא את השב"כ!
כל היום עוברים לנו במחסום כאילו שזה המחסום של אבא שלהם, מנופפים לנו בתעדודות שלהם.
ת'אמת זה היה אחד הימים המצמררים. הבסיס היה שייך לגבעתי, הם בדיוק חזרו מעזה ליום ביקור של המשפחות.
אני לא חושב שראיתי משהו מזעזע יותר (וראיתי דברים מזעזעים במהלך החודש האחרון שכללו הלוויות תמונות מזירת התאבדות והורים בוכים, אבל לא היתי מזועזע כמו אז.)
אמא מחבקת את הבן שלה ובוכה בהיסטריה, אבל זה לא היה מזעזע כמו אותו לוחם גבעתי שרירי, תבור תלוי על הכתף, מלווה את המשפחה לרכב שלהם והם מסתובבים ונוסעים. כל הדרך מהרכב עד הש.ג ראיתי אותו בוכה. הבנתי לבד למה... אני אשקר אם אגיד שאני בעצמי לא בכיתי באותו רגע. אני מקווה מאד שזו לא הפעם האחרונה שהוא פוגש את ההורים שלו.
למחרת מצאתי את עצמי עומד באותו מחסום.
בשיחה שערכתי עם חברים לפני שנה, עלתה המילה "כפיר".
"התשגעת אתה תאכל חול!" אמרה הג'ינג'ית.
אז לא, לכפיר לא הגעתי, למרות שיש לי חבר טוב שכן. אבל חול אכלתי... והרבה.
רדיו: "סופת חול משתוללת באיזור היציאה מבאר שבע."
מה את אומרת?! סופה? טוב שזה לא ענן שמורכב כולו מחול ונכנס לנו בנסוויצ'ים... היתי בטוח לרגע שאני בחיל הים כשראיתי שהמדים שלי לבנים. ועד עכשיו יש לי חול בשיניים.
היו כמה ימים מעפנים עד אתמול.
לא יודע אם שמעתם או לא, אבל משאית התהפכה, משאית עם הרבה חומר נפץ.
אז המשטרה סגרה את כל הכביש, הגענו לשם כמה דקות אחרי ועזרנו להם לכוון את התנועה, פעם קודמת שכיוונתי תנועה מילואימניקים הצדיעו לי, אזרחים שלחו נשיקות, קציניםשל חיל האוויר לא שמו עלי וכמעט נהרגו... אני שונא את חיל האוויר! הפעם האזרחים ממש התעצבנו - כביש ראשי נחסם, כל מי שרצה להגיע לבאר שבע.
"סע מסביב!".
"מה?!"
"זה מה יש?"
היתי אמור לסגור 21 ואולי גם 28, באמצע הסיור אני מקבל טלפון מ-ע. מב"ס, תגיע לפה ותעלה על א'.
דמעות של אושר ירדו לי מהעיניים ועכשיו אני כאן, מכבס אבק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
