כל יפי הנפש הבכייניים והכוסיות מכל קצוות הקשת הפוליטית... סאטירה! שלא תבכו אח"כ.
איזה קטע הזוי עלה לי בראש.
אני מוצא את עצמי שוב יושב בסוף שבוע לבד ומת משעמום, אני חושב שאולי היה ממש מיותר לצאת הביתה.
ואז אני נזכר בגלעד שליט, כמה זמן הוא לא יצא הביתה, כמה זמן הוא לא בזבז סופי שבוע... או שהיתה לו חברה, ככה שהסופשים שלו לא היו כאלה מבוזבזים.
עלתה לי סיטואציה הזויה בראש.
ובצירוף מקרים מפתיע גם נתקלתי בזה - הפגישה עם גלעד שליט. אני דווקא חשבתי על גישה מסוג שונה.
"כנס לתא יא ציוני!" הוא צעק במטא ערבי ודחף פנימה.
"בסדר, בסדר, מה אתה צועק? ותעיפו לי ת'חרא הזה מהעיניים.".
הפלנלית הוסרה, הידיים הותרו, ומצאתי את עצמי עומד במדים שאיתם יצאתי מהבית לכיוון הבסיס, בתוך תא כלא.
שפשפתי את החבלה שהיתה לי בראש, הדבר האחרון שזכרתי זה מכה בראש ואז הכל נעשה שחור.
"כס אמכ! מי כל החיילים בארץ, דווקא אני שלא לוקח טרמפים אף-פעם נחטפתי?".
"רד קרוס?" שאל קול רועד מהפינה.
"סליחה?" השבתי לאיש מהפינה החשוכה.
"רד קרוס?" הוא שאל בשנית. "אר יו פרום דה רד קרוס? יוניפיל?" הוא שאל בקול שבור וחצי משוגע.
לא ראיתי הרבה מלבד ברק של שיניים מחייכות ועדשות משקפיים.
"נו, איים נוט פרום דה רד קרוס, איים פרום דה איי.די.אף - אם.פי.".
"צה"ל?!" הוא שאל בהתרגשות והזדלח אל תוך האור העמום של התא.
"ג-ג-גלעד!" התחלתי לגמגם. "אתה חי!".
"אני נשבע!" הוא צעק פתאום לאחר שהסתכל עלי כמה שניות.
"אני נשבע שלא עליתי על טרמפ מר שוטר.".
"זה בסדר," הסברתי. "אני יודע. אתה גלעד שליט, כל האזרחים במדינה רוצים שתחזור הביתה, אבל לא יוצא.".
"לא יוצא?! אני כבר 9 שנים בכלא!".
"שנתיים וחצי.".
"מה?! לא! אני בניתי על חסכונות של 6 שנות קבע עם סיכון א+.".
"מצטער...".
"ולמה לא מוציאים אותי.".
"מנסים." אמרתי בהיסוס, בספק אם אני בעמצי מאמין לזה.
"קרה משהו מעניין במהלך השנים האחרונות?".
"אמממ..." עשיתי סקירה מהירה של מה שקרה בעולם מאז קיץ 2006. "קוסובו קיבלה אצמעות והיתה אולימפיאדה בסין.".
"התכוונתי בארץ...".
עשיתי עוד סקירה מהירה של כל מה שקרה בארץ מאז אותו קיץ: העונה המיליון של 'כוכב נולד', 'השרדות', 'האח הגדול'.
"לא." אמרתי חד וחלק.
"לא קרה שום דבר, ועדיין עסוקים מדי כדי להוציא אותי מפה?
"התחיל המבצע הזה בעזה, שבגללו חטפו אותי..." היה שקט לרגע. "אל תדאג גלעדי, בצבא אני לא הכי מקומבן, אבל יש לי קשרים בפוליטיקה, ברגע שיישמעו שאני פה, יעשו הכל כדי להוציא את שנינו. אפילו אם ייצטרכו לתת את רמת הגולן בשביל זה.".
"הם לא ייצטרכו!" צעק בשיגעון, יותר מצהיר מאשר מקווה.
"ודאי של, הם אף-פעם לא היו צריכים... את רמת הגולן. אז ייתנו אותה.".
"מה?! לא! אני מעדיף להישאר פה!".
"אתה בכלל מנהריה, מה אכפת לך מהרמה? אין שם שום דבר מעניין. אין שם לונה פארק או משהו.".
"ממש לא אכפת לך מהארץ אה, אל תגיד לי אתה תל-אביבי.".
"אשדודי, וכן באמת לא אכפת לי, שייתנו את לת-אביב מצדי, רק בלי הלונה פארק כמובן.".
"אני מעדיף למות, רק שלא יחזירו כלום.".
"אוי חלאס עם ההרואיות, זה לא תורם לך כלום. היו כמה חיילים ומילואימניקים שחתמו על עצומה שהם לא רוצים שיחיזרו בעבורם כלום עם ייחטפו, בתקופה שהחזירו את גולדווס ורגב עבור איזה רוצח.".
"החזירו אותם?".
"בארונות...".
"אוי. אבל יפה שאנשים חתמו על עצומה כזאת, חבל שאני לא חתום, עכשיו מחלקים חצי מדינה בשביל להחזיר אותי.".
"בשביל מה למות?".
"בשביל המדינה בשביל האזרחים!".
"אבל מה זה משנה אם יש מדינה ואזרחים או אין אם אתה מת?".
"מה זאת אומרת, אני מת בשבילם.".
"כן, אבל אתה לא תחיה לראות אותם חיים, אתה לא תרגיש גאווה או סיפוק במה שעשית, אתה תהיה מת.".
"אבל אם אני לא אעשה את זה אני ארגיש חרטה.".
"אבל כשאתה חי אתה יכול לשאול שאלות היפוטיות כמו 'מה היה קורה אם היתי מת?' אם תמות לא תוכל לשאול 'מה היה קורה אם היתי חי?'".
"אז אתה רוצה להגיד לי שלא היית מוכן למות בשביל משהו אחר? בשביל מדינה שלמה, אם צריך.".
"אבל לא צריך. מי צריך מדינה שלמה?"
"לא, התכוונתי אם צר-".
"אנחנו לא מסתדרים אם מה שיש פה. חוץ מזה אם תצליח לשכנע את כולם שלא שווה למות בשביל המדינה, או בשביל שום דבר אחר, והם יפסיקו להלחם.".
"בתאוריה זה נחמד... אז אתה רוצה להגיד שאין שום דבר שהיית מוכן למות בשבילו?".
"נה...".
הסוהר החמאסניק נכנס פנימה ופתח את השער.
"היי ציוני חדש!" הוא אמר לי. "תוריד את המדים ותלבש את זה.". הוא זרק לתוך התא חליפת טוטו.
"אחרי זה נחבר לך קולר ונקח אותך לטיול בעזה המופגזת ואז נצלם אותך שוטף אסלות ומחננן על חייך.".
"מה?!" אמרתי בזעזוע. "וככה לדרוך לי על הכבוד... עזבו, תהרגו אותי וזהו...".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
