הבנתי את זה מזמן, אבל השבוע זה ממש בא לידי ביטוי בצורה חריפה.
לפני שאני מתחיל אני מוכרח לציין שאת השבוע התחלתי שמצב רוח מצוין!
אפטר יום ראשון.
אפטר יום שני.
יום ראשון שבוע נופש באקשלון.
ועוד פחות משבועיים יומולדת.
את האפטר של יום ראשון קיבלתי מאוחר, אז לא היה מה לעשות איתו.
את ההוא של יום שני בזבזתי באיזה ערב מטופש בתל-אביב.
יום חמישי יצאתי מאוחר ב-3 שעות בגלל חקירה.
את יום החופש של היומולדת אני כנראה לא אקבל, בגלל שיש אירוע חשוב אותו יום, אני בתקווה לקבל אותו רטרואקטיבית.
אז איך גיליתי שאין לי מזל עם בנות בשבוע-שבועיים האחרונים?
הסיפור הראשון מתחיל בצינת של סרט בלשים אמריקאי משנות ה-30.
אני יושב במשרד משד איזה תיק, ופתאום נפתחת הדלת לאט, אני מנסה לזהות לפי הצללית של מי שנכנס מי זה, אבל לא מצליח.
ואז הן נכנסות.
אחת יפיפיה, השנייה קצת פחות.
אחרי היכרות קצרה איתן, "אתה יכול בבקשה לפתוח לנו את המשרד ממול?".
מזלי יש לי את המפתח רק למשרד שממול (בטח, אני אפתח לך כל מה שתבקשי, רק תבשקי!).
אז פתחתי להן... ראיתי איך היפה יותר מבין השתיים מתכופפת לסדר כמה כבלים מתחת לשולחן של המחשב, ואז היא סיימה.
חיכיתי שתסיים ונעלתי את המשרד.
חזרתי אל המשרד בו היתי קודם.
ואז הן נכנסו שוב. "לא אכפת לך שנעבוד פה, נכון?".
הן ישבו על המחשב ממול.
אני מנסה לעבוד, עובר על הדפים כמו טיפש סופר אותם שוב ושוב, בלי לשים לב בכלל אילו דפים נמצאים ואילו לא.
היא שמה לב שאני מסתכל עליה יותר מאשר על הטפסים שלי.
"מה יש?".
"פעם קודמת הגיעו לכאן אנשים של בטחון מידע, ולקחו לנו מחשב.".
"למה כולם אומרים לי את זה? אני לא בטחון מידע!".
ואז הגיע המכה... "מתי את משתחררת?".
"עוד 4 ימים.".
כסאמק!!! למה בנות עושות רק שנתיים? למה?!?!
הסיפור השני קרה ביום שלישי בבוקר, באוטובוס בבאר שבע, עיר באמצע המדבר.
אני נכנס עם מעט מאד ציוד, יחסית לפעמים קודמות שבהן סגרתי 11, הפעם היתי אחרי אפטר מוכן לצאת אחרי יומיים.
התקדמתי לקראת הסוף.
"סליחה, אתה יודע איך אני מגיעה לחר"פ?".
ממש לידי היא עמדה שם, ממש פרח, לא סתם פרח, פרח טיס!
"ב-בטח, תחנה אחת לפי." אמרתי לה ואז התחלנו לדבר.
"אתה לא ידוע איזה כיף לנשום קצת אוויר מחוץ לבסיס, אפשר סוף-סוף לדבר בטלפון אמרה "תוך כדי שהיא מחייגת לאנשהו.".
"ואני חשבתי ש11.3 זה קשה" -"ממש ת"ש יש לך... עלו מאמי, את לא מבינה...".
היא סיימה את השיחה כמה שניות לפני שהאוטובוס עצר בתחנה שלה, אפילו שם לא הספקתי להוציא... אני מניח שזה היה ק' או ל' או משהו בסגנון.
שלשום בלילה ישבתי לידה, ראינו טלווזיה, צמודים-צמודים, בהתחלה היא התרקחה קצת, כי היא פולנייה, אבל אחר-כך היא לא הביע התנגדות.
קירבתי את הראש שלי אל הכתף שלה.
ואז הטלפון צלצל - "בוא, עכשיו זה תורך לשבת במשרד.".
זוכרים שבתחילת השבוע הבטחתי לתת לך לטעום מעט מהדכאון שחוטפים כשיושבים לשמור בנשקייה, ואני לא צוחק, מישהו כתב שיר מדכא עוד לפני שם, זה לא רק אני!
כמובן הקשר בין השיר למציאות הוא מקרי בהחלט, זה מוקדש לכל הג'ובניקים/תומכים שחברה שלהם זרקה אותם בשביל לוחם שרירי... לא נראה לי שיש כאלה, אבל אם יש אז...
לא בגלל עיני התכלת
היא בחרה דווקא אותו
כנראה היא מתפעלת
מאורכו ומרחבו.
לא בגלל צחוקו הפרא
הכובש כל לב נשי,
הסיבה ודאי אחרת
גם אם זה נשמע טיפשי:
הוא פשוט שריונר וממני הוא יותר
קצת שרירי קצת רזה זה הכל זהו זה...
כבר רבים רבים חפצו בי
לגנוב אותה ממני הם רצו
לא יודעת מה חיפשו בה
אך ודאי שרק ניסו.
את ליבי אינני שם כבר
כי ליבי שלי נשבר
אל נא תשאלוני למה
זה גם לי נשמע מוזר:
הוא פשוט שריונר...
אם אתן רוצות לדעת
איפה יש עוד אנשים
לא בעיר המשוגעת -
שם כולם הם ג'ובניקים.
בדרום אותו פגשה היא
על הטנק בלב מדבר
ומיד מיד החליטה
שבינינו זה נגר:
הוא פשוט שריונר...
הוא אמר לה: "בואי מותק",
שתי מילים ולא יותר
ואני כמו זנזונת
רצה אל השריונר.
הוא לקח אותה לחדר
ונגע לה בחזה
שם נתן לה את הכובע
ודחף לה ת'קנה.
הוא פשוט שריונר...
איך אני מדמיין לי
עוד ארד אל המדבר
ובאזיקי מתכת
לאזוק את הדבר.
להסתכל על ראש הילד
להתלונן את האבק
מול עיניו, מראות העצב,
לצחוק בקול חזק:
הוא כחול, הוא שוטר
יציאות יש לו יותר.
11,3 זה מה יש.
אין במה להתבייש.
לא, ואני לא רומז על נתירת טינה לשריונירים למניהם כי אני בקושי מכיר כאלה. זה שיר שעלה לי בראש אחרי שנזכרתי בשיחה עם ידידה שאמרה שאין דבר יותר סקסי מלוחמים ושבתור "צ'קלקה", יהיה לי קשה להשיג חברה.
יאללה יש לי את שישי-שבת, ואת שבוע הנופש, מקווה לתפוס משהו טוב על החכה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
