אני תמיד שומע את הסיפורים של אנשי העדות, חלקם מרתקים, מספרים איך ברחו מהגטו ופירנסו את המשפחה, אחרים פשוט מספרים את אותו סיפור עם שמות שנות.
אני תמיד מנסה להיזכר בסיפור של סבא לי, תמיד שהיתי בא אליו הוא היה מספר את הסיפור ובכל פעם היתי זוכר פרט נוסף.
אם לא היה מספר את הסיפור היה אומר לנו כמה שהרונים מושחטים או כמה שהגרנים הם חיות אדם.
ווילהלם סיני הרמן הוא יהודי הונגרי יליד רומניה, טרנסילבני. טרנסילבניה היא שטח הונגרי שסופח לרומניה לאחר מלחה"מ 1.
הוא לא נהג להצהיר על עצמו כרומני, רק הונגרי, ובבית של אמא שלי דיברו רק הונגרית.
סבא גדל בכפר שנקרא שימיוהו שבקרבת העיר אורדיה בטרנסילבניה.
הוא היה האח הכי מבין קרוב לעשרים אחים, משפחה דתית, אפשר לומר אפילו חרדית.
היתה להם חווה בה גידלו תרנגולות, כלבים, סוסים, סבא אמר שהם גידלו אפילו שועלים. והיו להם משרתים, צוענים ברובם.
הם גם היו מכינים יין לפי מה שאני זוכר.
למרות שהיו משפחה דתית, היו מאד פתוחים, אחת מאחיותיו של סבא התחתנה והתגרשה וחזרה לגור עם ההורים.
כאשר הגיע לגיל 14, ברח מהבית, הוא חלם ללמוד באוניברסיטה אבל ההורים רצו שיהיה אברך.
הוא ברח מהבית והלך להיות שולייה של פרוון (אחד כזה שמכין מעילים מעור), בסופו של דבר היה פרוון מקצועי.
ההורים גם לא נתרו טינה, הוא חזר הביתה, לבית הוריו כפרוון וכבן משפחה.
בגיל 21 הגיעו הגרמנים לטרנסילבניה, מרבית המשפחה נלקחה לאושוויץ, יחד עם שאר יהודי הונגריה.
"אבא שלי היה מעשן לפחות שתי קופסאות ביום." אמר פעם לאחותי כאשר עישנו ביחד, "לעולם לא חלה או השתעל, כי ידע איך להוציא את העשן, בסוף הנאצים הם אלה שהרגו אותו."
הוא בגלל שהיה צעיר וחזק הועבר למחנה כפייה ברומניה.
מעולם לא שאלתי את המיקום המדוייק, אבל לפי המשך הסיפור הנחתי שבאיזור צפון רומניה, אולי אפילו באוקראינה.
המזל של סבא היה, שהוא היה איש מלאכה.
הוא הצליח לקמבן את עצמו ביחד עם חייט בבית מלאכה במקום להישלח למוות.
אחד הסיפורים האהובים עלי, הוא כאשר הם החביאו 10 יהודים שהיו אמורים להישלח אל המוות באיזה חדר, ועל הדלת תלו שלט "טיפוס"- מחלה נוראית שהיתה נפוצה אז.
הגרמנים הגיעו לבית המלאכה, אין לי מושג אם זה היה לחיפוש אחר היהודים או לסתם בדיקה שגרתית, אבל את הדלת הם לא פתחו מחשש להידבק.
יום אחד ברח סבא יחד עם חבר שהכיר במחנה, אין לי מושג אם זה היה החייט שאיתו עבד.
אם זכור לי נכון, המחנות של רומניה היו פחות מבוטחים, רק גדש תיל שאפשר לזחול מתחתיה הקיפה אותם.
סבא תמיד טען שרומנים הם מושחטים, ולפי הסיפורים של סבי השני, אברהם שמו, הוא הציל את אחיו באמצעות תשלומי שוחד לחיילים הרומנים ששמרו עליהם.
יחד הם חברו האוקראיני הגיעו השניים לשדה של תפוחי האדמה, הם התחילו לאסוף כמה שיכלו, יחד איתם בשדה היה צועני, יכול להיות שגם הוא ברח ממחנה כלשהו, או שסתם היה עני, אבל גם החל לקטוף תפוחי אדמה.
פתאום נשמעה ירייה.
ואחריה נוספו עוד רבות.
לא רחוק מהשדה נפתחה אש בין כוחות סובייטיים לכוחות גרמנים.
אני זוכר אותו מתאר את הצועני מתקפל על האדמה "Vai de-mine" (רונמית).
באותו לילה הם ישנו בבית קברות.
בסוף הם הגיעו לשטח הסובייטי, כנראה איפשהו באוקראינה, בגלל שהיו אזרחים של מידנה עויינת נלקחו בשבי.
באחד הלילות נגנבו להם הנעליים, והם נאלצו לצעוד יחפים בלג יחד עם הצבא האדום מרחק, שאמא שלי תיארה כ"קצת יותר מהמרחק בין תל-אביב לאשדוד".
לאחר ההליכה סבא איבד תחושב מאחת מאצבעות הרגליים שלו לצמיתות.
כאשר היו במחנה השבויים הסובייטי, בו, למזלם, אחד הקצינים האוקראינים היה יהודי ודבר יידיש, הצליחו להתקמבן על זוג נעליים חדשות- שנלקחו מאסירים נאצים :).
מעיל מחמם- אמנם מעיל של חיילים נאצים, אבל כשאתה יודע שלך חם והם קופאים, זה טוב.
כבר קראו מקרים שהמעיל הנאצי סיבך אותם בצרות, וחיילים סובייטיים הכניסו להם מכות כי חשבו שהם נאצים.
אני זוכר שגם הצליחו לשיג מכנסי חורף של הצבא האדום.
אני זוכר שסבא סיפר שאחרי המלחמה, הוא חזר לעיר שלו, לבוש במכנס של הצבא האדום ומעיל של נאצים, אבל המבטים המוזרים שהופנו אליו.
בסופו של דבר שרדו רק הוא ועוד שני אחים מכל המשפחה.
כיום רק הוא בחיים, אך לא במצב שהוא יכול לספר את הסיפור הזה בשנית. לפחות לא לכל הפרטים.
***
סבתא של אמא, מרגרט זליג (נכון לזמן המלחמה מרגרט קרמר).
כתבה ביומן שלושים שנה אחרי המלחמהעל אושוויץ בירקנאו.
אחת האסירות היתה אשתו של רב ראשי של אחת הקהילות ההונגריות שם, והסתירה הריון כל הזמן במחנה, לבסוף הגיעו הצירים.
הקאפו הרחיקה את כולם ונתנה ללדת בכאב על הרצפה הקרה, מבלי שאף-אחת תעזור לה.
בסוף חנקה את התינוק אל מותו מול עיני אימו ושלחה אותה למקלחות.