מאז שאתה קטן, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל הוא חסר משמעות עבורך, רק זמן מעיק את חגיגות יום האצמעות.
יום השואה, לעומת זאת, חלק בלתי נפרד ממך, כי הבים והסבתות שלך היו שם.
כתה י"א היא נקודת מפנה בתפישה שלך.
אחרי שחזרת מפולין שום טקס לא מזעזע אותך כמו הגטאות והמחנות עצמם, בכתה י"א אתה כבר נחשב מלש"ב, אתה אחרי צו ראשון, פתאום צבא מדבר אליך יותר, פתאום ליום הזכרון יש משמעות, משמעות שאולי אותך לא יזכרו.
אתה יושב וצופה בטלווזיה, מסתכל על השמות, "לי זה לא יקרה" אתה חושב "אני אהיה במודיעין, אני סיכוי שאני אפגע, ואם לא שם אז איפה-שהו בקרייה.".
אבל כתה י"ב, תקופת הזימונים וגיבושים, אתה מתחיל לקבל מושג לאיזה כיוון אתה הולך, ואתה מבין שאין אפשרות אחרת. בקרייה אתה כבר לא תיהיה, אולי גם השם שלך או של אחד החברים שלך יופיע היום בטלוויזיה.
אני לעולם לא בוכה בטקסים, אבל אין לדעת מה יקרה היום או מחר.
אני עדיין לא ויתרתי על החלום שלי להיות במצ"ח ואני מאמין שגם אם אני לא אגיע לשם, קרבי אני לא אהיה, מקווה לפחות, אין לי את האומץ והיכולת, מה לעשות, לא כל מי ש-97 יכול להיות לוחם.
אז המינימום שיכולתי לעשות זה לקחת על עצמי להיות ראש ערב שירי לוחמים לזכר סרן אביב חקאני, גיבור בוגר שבט שלנו (שבט דותן) שנפל.
והמיניום הנוסף:
אנחנו תמיד אומרים "נזכור, נזכור" אבל אף-אחד לא מזכיר שם, אפילו לא אחד, אז שכל אחד ייכתוב שמות של חמישה אנשים, אפילו יותר, תראו שנזכור:
יזכור:
סרן אביב חקאני- חיל הנדסה (1981-2004)
סרן תומר נוב- משמר הגבול (1983-2002)
סרן משה טרנטו- חיל הנדסה (1981-2004)
רב טוראי מאיר אילוז- חיל האוויר(1960-1980)
רב סרן שלמה יום טוב -חיל חימוש (1972-2005)
אחרי לילות של שינה מופרעת, אני נשאר ער עוד טיפ,ה הטקס מאחורי אבל אני מחפש את דרגותיהם של הנופלים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
