"15 דקות מחלקה אחת!"
המשפט הראשון שאמרתי בטירונות, שהיה המשפט הראשון שנאמר על ידי חייל בכל הטירונות, היה משפט שליווה אותי לכל הטירונות והעניק לי את הכינוי ה"שעון".
למרות שאין הרבה ערסים כמו שהבטיחו שיהיו, החבר'ה הנחמדים שם, לקח לי זמן לגלות שרובם מעפנים, למעט החבר'ה הטובים שלי מאוהל 1.
כל בוקר התחיל ב "בוקר טוב מחלקה אחת!... איפה מתן?... תקריא לי 7 דקות!".
בניגוד לאזרחות, שאנשים התעצבנו עלי בגלל הומור, שם התעצבנו עלי בגלל רצינות (ובגלל בדיחות גרועות).
הקריעת תחת הזאת, הרצינות, העמידה בלי לזוז, קריאת הזמנים, גרמה לכך שהחברקה מהמחלקה החליטו להצביע לי ל'חייל המופת', קיבלתי 20% מהקולות 80% לא הצביעו.
קיבלתי תעודת מופת, מהקמצ"ר בעצמו בכותל, יחד עם הכומתה שלי.
השיבוצים שלאחר הטירונות, זה היה קטע מלחיץ, כשחיכיתי ראיתי שהרבה יצאו מרוצים, חשבתי שהמקומות הטובים נתפסו, את זה היה נדמה כאילו מחלקים מקומות לקורס מצ"ח "כמו תותים" (משהו שהמפקדים היו אומרים הרבה), אבל מסתבר שרק 10% מכל הטירונות קיבלו מקום שם.
הטירנות נגמרה.
יש לי מפקדים חדשים עכשיו, טובים יותר.
המשפט האחרון שאמרתי בתור טירון היה.
"15 דקות פלוגט שוטרים.".
עכשיו הקורס קשה יותר, מפחיד, על כל קורס אפשר לעוף ממנו, וחייבים לקרוע את התחת פי 6 מהטירונות.
עד אז....
"'קורס חוקרים יימתח להקשה- הקשב!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
