איך אני אוהב את תחשות המתח של לפני כל זימון.
אתה לא ישן כל הלילה כי אתה חושב מה יהיה, אבל לפני שזה הזימון האחרון שלך לקראת הגיוס, אתה כל-כך במתח שאתה לא ישן כל הלילה.
ועד שאתה נרדם הציפורים המסריחות החליטו להתעורר ב-5 ולדפוק אותך.
אני צריך ללכת בדרך של סבא שלי- הוא תמיד היה ישן עם שק תפוחי אדמה מתחת למיטה, וכל בוקר כשהציפורים היו מתחילות לשיר הוא היה פותח חלון וזורק תפוח אדמה על אחד הצעים במטרה להשתיק את הרעש.
תחנה מרכזית סיטי.
יושב ומחפש את הקו שייקח אותך לאן שאתה צריך, במקרה שלי 315, תל השומר.
טעות נפוצה שעושים כאשר עולים לאוטובוס היא לשבת מקדימה, זקנים נוהגים לשבת במושבים הקרובוים, או לפחות ללכת לכיוון שלהם ואז אתה צריך לתת להם לשבת.
אני לא זוכר אם זה היה בגלל צפיפות, או סתם בגלל שמהמתח שכחתי את נסיון האוטובוס שלי, אבל ישבתי איפשהו מקדימה.
שני אנשים, גבר ואישה, מאפירים עלו, נתתי לאדון את המקום שלי.
ככה חשבתי, להתחיל את הבוקר עם מעשה טוב ייתן קארמה טובה.
אחרי קם מישהו אחר ונתן לזקנה לשבת.
תל השומר.
היתי בטוח שאני איזה מקרה יחיד מסוגו, פתאום הסבתר שהאוטובוס התמלא בהמון ילשים שהכרתם, וכולם אם אותו סיפור.
"מה? גם אתה שלחת בקשה לתפקיד שאתה לא מתאים אליו?".
"לא.".
"גם אתה סימנת הכל 1, בשאלון יח"ש?".
"כן.".
חלקם ערסים, זיהיתי אותם מהשכבה, חלקם ילדים חננות שהפציצו בפסיכומטרי, חלקם רוצים להיות לוחמים אבל "פחחח?! תותחנים? נראה לך שנאי אלך אל החרא הזה?".
ורק אני בשאיפה להגיע למצ"ח.
חשבתי שהגיעו הרבה מאשדוד, אבל זה לא נורא כי יש הרבה חדרים.
ויותר מחדרים, ילדים שהיו אמורים להיכנס.
המון.
הרבה ערסים והרבה חננות, כאלה שגם נראו פצפיסטים, ומסתבר שהכי הרבה כאלה שרצו להגיע לסיירות, אבל לא רצו שום יחידת שדה.
ראיתי את כולם מתקהלים בפנים מסביב לשולחן.
לא נדחפתי, סומנתי ל-11.
חיכיתי לעשרה ל, ואז נכנסתי.
החדר היה מפוצץ במלש"בים צעירים, כל אחד והסיבות שלו. אבל כולם באו לפגוש את קצין המיון.
ליד השולחן יושבים שלושה חיילים, ורשימת שמות מונחת לפניהם.
"סליחה, אני זומנתי ל-11" אמרתי.
"צריך להירשם.". אמרה חיילת אחת ולקחה את התופס.
היא רשימה את השם שלי על דף אחר, כי דף אחד כבר היה מלא שמות.
יצאתי החוצה אל חברים שלי.
"צריך להירשם." אמרתי.
"מה, לא נרשמת עד עכשיו?" שאל אחד.
מסתבר שהם נרשמו כבר לפני עשר דקות, מה שעיקב אותי שם 10 דקות אחרי כולם.
עובר הזמן, ואנשים נכנסים ויוצאים.
מרבים האשדודים כבר הלכו הביתה, חוץ משניים שמחכים שחבר שלה ייצא.
בינתיים אתה נכנס ושואל שאלות של "איך היה?" וכאלה, מסבר להאמין למה שאומרים לך "לי זה לא ייקרה." אתה מקווה. הרי כולם יודעים שברגע שאתה רוצה להגיע למשטרה צבאית, שולחים אותה ישר.
ישבתי שם עם שלושה חברה ממקיף ז', הסתבר שאחד מהם היה אתי בגן, זיהיתי אותו לפי השם, כזה אני זוכר דברים לא רלבנטיים.
תורי הגיע.
ישבתי מול הקצין, הגשתי לו תעודת זהות ועל השולחן רשימת היחידות אליה אני יכול להגיע.
"עד כמה קרבי אתה מ-1 עד 5?".
קצת מטומטם לשאול את זה אחרי שמיליתי לכם בשאלון.
"1".
"עדיפות ראשונה?".
פתאום לא נראה מטומטם לשאול, כי דעתי השתנתה, החלפתי בין עשפיות אחד לשתיים, אבל זה לא רלבנטי".
"אני שלחתי בקשה למשטרה צבאית.". אמרתי.
"אבל אתה פרופיל 97.".
נימקתי לו מדוע כדאי לשלוח אותי למ.צ ולא לשום יחידה אחרת.
"הו, אתה תופתע לגלות למה אתה מסוגל.".
אל תנסה למכור לי שקרים! הבןאדם ג'ובניק בעצמו, מנסה לדחוף אותי להיות קרבי. זה נראה לכם הוגן?
"אבל שלחתי מכתב, אמרו לי ביום של הגיוס לפנות לקצין מיון, שאני מניח שזה אתה.".
"את זה תשמור לב"קום. עדיפות ראשונה?".
"אבל הבנתי שיש מחסור בכוח אדם, ואני מאמין ששם יש לי פוטנציאל.".
"אנחנו מעדיפים שתיהיה לוחם גרוע מאשר שוטר טוב.".
לוחם גרוע? זאת הציפייה שלכם? לוחם גרוע?! ככה ניצחנו את לבנון השנייה? עם לוחמים גרועים? או שבעצם לא ניצחנו...
"עדיפות ראשונה?".
"נ"מ.".
אני לא מאמין שהם מוציאים את זה ממני, אני אמרתי לעצמי: "מתן, אתה לא תצא מכאן בלי לדעת בוודאות שאתה תיהיה כומתה כחולה.".
"עדיפות שנייה?".
"לוחם גרוע?".
"שנייה?".
"מודיעין שדה.".
"מאחד עד חמד, כמה אתה רוצה להיות במודיעין שדה?".
"2.".
קודם זה היה 3.
"שלישית?".
"תותחנים.".
מצויין, רשמתי לי פה שאתה רוצה להגיע למשטרה צבאית, אבל עם 97 לא נראה לי יש הרב סיכוי, וגם אם תגיע לשם אתה כנראה תגיע ליחידת מעברים. אבל בכל זאת נראה מה ייעשו אם זה בהמשך.".
עד עכשיו מהדהד לי כמו פטיש בראש "עדיף שתיהיה לוחם גרוע מאשר חוקר מצ"ח מצטיין" -אלה בדיוק היו המילים.
יצאתי משם, נפרדתי משני החבר'ה ממקיף ז' שחיכו לחבר השלישי, והלכתי לתחנת האוטובוס.
עד שהאוטבוס לאשדוד הגיע הם כבר יצאו ואמרו לי "בוא איתנו לתל-אביב משם, ניקח רכבת לאשדוד.".
שני האוטבוסים התעכבו אבל האוטובוס למרכז הירידים הגיע קודם.
הינו ארבעה, חמישה או שישה מקומות פנויים היו מקדימה.
לא אחזור על הטעות, הלכתי אחורה איפה שהיו שני מקומות בודדים בצפיפות.
ישבתי מול חייל ואישה מבוגרת.
הנסיעה מתמשכת ואחד מהחבר'ה קם בשביל אדם מבוגר, ולאט-לאט התחיל להתקדם אחורה.
ידעתי שזה יקרה.
לידי היה מקום פנוי אז הוא התיישב.
"אני בכלל לא בטוח אם אני רוצה להיות קרבי." הוא אחרי שיחת המוסיקה- "אתה הישראלי הראשון ששומע מוסיקת קאנטרי."
החייל שישב מולי חייך. הוא קרבי לשעבר, ככה התפתחה שיחה שבסופה הוא הוריד את מעט הרעל הקרבי שהיה בעיניים של אותו ילד.
תחנת הרכבת.
נפרדנו מאחד מהם שהמשיך בדרך אחרת והלכנו לעבר הרכבת.
נהג מונית עצר אותנו בדרך "לאן אתם צריכים?" במבטא שלוחי כבד.
"לרכבת." ענה אחד מהם.
"הרכבת? היא ירדה מהפסים.".
אחרי שישבנו שעה בלחכות לרכבת שמגיעה מאשקלון, מצאנו את עצמו מדברים על קארמה.
"ה-12 שקל האלה עוד יחזרו אלי, איכשהו.".
"אתה מתכוון לזה שנסיעה לתל השומר עולה 17 שקל וקיבלת אותה בחינם?".
"גם. כשאתה עושה מעשים טובים, אתה תקבל תמורות טובות, ממישהו אחר. ככה העולם עובד.".
אז מתי אני מקבל את התמורה שלי על זה שקמתי בשביל הזקנים? כשאני אהיה זקן?
אני מגיע לסוף הסיפור של היום המבוזבז הזה, חכו בסבלנות.
הרכבת הגיע ועלינו.
זה היה אירוני, אני לא יודע אם אלה סימנים משמים או דרך מרושעת של הגורל לדרוך לי הפצעים.
אבל מהבוקר יצא לי לראות הרבה חיילים של משטרה צבאית, מה שלא יוצא לראות הרבה, אפילו באשדוד.
אבל הדבר שהשאיר אותי פעור פה, כמעט גרם לי לבכות, היתה העובדה שספסל לידי ברכבת ישב חייל יכולתי לזהות את הכותפת שלו בבירור: המאזניים, העין, המפתח, הזכוכית מגדלת- זה חייל מצ"ח.
בשבל מסויים התחלתי גם לדבר איתו ושאלתי כל מיני שאלות טכניות על איך מגיעים לשם.
אולי חבל שאני לא בן יחיד...
בקיצור אני מקווה לטוב, הראש שלי מתפוצץ ויש לי טקס להרים מחר. כי אם אני לא אהיה לוחם המינימום שאני יכול לעשות זה להרים טקס, לא?
ובנימה אופטימית זו.
שקארמה טובה תשרה על כולנו.
ואני-
(הארנבות של ד"ר קספר)
אני אחלום למצ"ח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
