בכתה א', היו מעירים אותי ההורים ב-7 בבוקר כדי שאני אספיק להתארגן.
היסודי היה חווייה, אבל לא היתי רוצה לחזור עליה.
היו מקרים שאני לעולם לא אשכח, כמו שכמה חבר'ה אצלינו מרחו את הכתה בעוגה. שמצאנו יוניה בלי ראש וחרה על התקרה של השירותים. אבל לא יותר מזה.
אני ביסודי היתי מלך מלכי התירוצים, לכל דבר היה לי תירוץ טוב. והיתי גם מלך ההצגות, היתי מגיע חמישה ימים בשבוע, כי "היתי חולה" וגם בשניים מהימים שהיתי מגיע היתי יוצא באמצע מאותה סיבה.
חטיבת ביניים-תיכון זה שונה.
אתה לא מנסה להתחמק כל-כך הרבה.
ביסודי מנסים להתחמק כי המורים (יותר נכון, מורה) כבר התחילו להכיר את כל התירוצים שלך, בתיכון יש הרבה מורים אז אפשר להשתמש בכל תירוץ כמה פעמים, וגם להבריז אם צריך משיעורים בודדים ולא מכל היום. (למשל ביסודי היתי יוצא דרך הדלת וחוזר דרך החלון, משחק בפלייסטיישן כמה שעות, יוצא דרך החלון וחוזר דרך השלת.)
אני זוכר כמה דברים מהיסודי שעזרו לי בבגרות בתנ"ך וכמה שיטות חישוב מתמטיות, וגם למדתי איך להשתמש בפוור פוינט.
אבל חוץ מזה היסוי היה דבר די סתמי.
התיכון.
כתה ז' כתה מבאסת. זה הגיל שכולם נהיים טמבלים, היו לי חברים אבל הם היו מבאסים, היו לי גם כמה חברים שהכרתי מכתה מקבילה, מכיתת ה"חננות" הם היו קצת יותר נורמלים. שלושה מהם נקראו "הפילוסופים" שניים מהם היו וכחנים ופלספנים ועוד אחד נגרר אחריהם. הם היו די מנודים בשכבה, אבל חבר'ה ממש טובים.
כתה ח' היה הרבה יותר טוב, חזרתי לצופים (אחרי שלא היתי ו-ז.) בתור חניך כתה ח' זה הכי כיף, יש רק כיף בלי הסינג'ור שיש ב-ט' ובלי הקריעת תחת שיש לשכב"ג.
כתה היתה לי החברה הראשונה שלי, עוד תקופה שצריך לנצור. גם בגיל הזה חלק מהטמבלים נהיים נורמלים, אפילו הערסים כבר לא נטפלים אליך יותר.
החל מכתה י', הבית ספר הפך להיות מקום שבאים אליו לכיף.
אני זוכר שהחל מכתה ח'- עד כתה י"א היתי תמיד קם מאוחר בים השני ללימודים- קבוע! בכתה י"ב פשוט החלטתי מראש לא להגיע ליום הזה.
כמו שאמרתי כתה י', מגמות וכל זה, הכיף מתחיל.
בהתחלה היתי מיועד לתקשורת, כי ביקשתי את זה, אבל ביקשתי לעבור, ואני ממש לא מתחרט על זה שעברתי. אפילו שניתקתי קשר עם כמה מהחברים שלי של ז-ח-ט ויש כאלה גם של ג-ד-ה-ו-ז-ח-ט.
הצטרפתי למדעית.
יחד עם שלושת ה"פילוסופים" ועוד שני חברים ישנים מהיסודי היו 3 שנים ממש כיפיות.
תחילת כתה י. היה חודש וקצת יותר בין תחילת שנה לראש השנה. כל יום ראשון מסיימים ב-4 כהחופשות מתחילות בימי שני ומסתמיימות בימי שישי.
כתה י, אם לא הינו יושבים וצוחקים על איזה נושא אקטואלי (גם העצוב ביותר) הינו עורכים מלחמות נייר.
כתה י"א הומצא הפאשיזם. פשוט מתעללים בתיק של החבר.
בתיכון אתה מתחיל להסתובב עם התיק עליך, מה שאתה לא עושה ביסודי.
לחבר שלי לא היה ממש אכפת והוא היה משאיר את התיק בכתה.
ככה התחילו ההתעללויות.
מלחמה!
ולכל שיטת התעללות יש שם.
"הגן הבוטאני"- לזרוק דרך החלון לחצר.
"הירושימה" לזרוק מקומה שלישית או רביעית ולשמוע את ה-בום המתלווה. זה קרה רק פעם אחת וככה הרסתי לחבר שלי מחשבון.
"ברלין-רומא"- מפילים את התיק מהמזגן בצורה כזו שזה נראה ראילו התיק נפל מעצמו.
כתה י"ב כבר התחלנו לצלם תכנית בהפסקות, משהו מטורף, יש מעריצים, אני הולך במסדרון של בית ספר וילדים כתה ז' רואים אותה ומצטטים אותי. (זובי על מגמת תקשורת!!!).
וכמובן אגדת הבית ספר, המורה לפיסיקה שאיתו למדתי 3 שנים, אין דבר מצחיק מזה, אני הולך לפתוח לו קבוצת מעריצים בפייסבוק.
עוד שתי בגרויות ועוד בגרות מועד ב'.. וזהו... אולי השלמות אחרי הצבא, אבל בלי מתכונות, בלי בית-ספר, בלי כל החרא הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
