לא, לא אני אימו בתמונה, אלא אני צילמתי.
רק תדעו שסיפור עצוב וקורע לב מסתתר מאחורי התמונה.
הסיפור הזה כל-כך עצוב שאני כבר לא אוכל בבורגראנץ'.
להלן הסיפור:
חזרתי היום הביתה מהמקום ש"לומדים בו דברים" שנקרא בית-ספר (בויקיפדיה לומדים יותר).
בדרכי הביתה במקום המאד לא צפוי, פארק קטנטן ונחמד שנמצא ליד הבית-ספר שלי, איפה שילדים קטנים (בד"כ רוסים או תימנים( משחקים כדורגל, זקנים יושבים יחד עם הפיליפינית שלהם או סתם זוג יושב עם התינוק.
הפעם לא היו שם לא רוסים, לא תימנים, לא פיליפינים, לא זקנים, ולא זוגות עם תינוקות.
הפעם היה שם אימו.
הוא דיבר על כמה שעצוב לו והוא רוצה להתאבד.
ואני, בן אדם טוב בסך-הכל, לא יכולתי לראות אותו סובל ככה.
אז הוצאתי מהתיק שלי את האקדח שלי (אה, כן גם יש לי אקדח שאני תמיד לוקח לבית-ספר, אי-אפשר לדעת באיזה ערס דוקרני תפגוש.
פיף-פאף-באם-טראח-ספלאש, יריה אחת (חה! ציפיתם ליותר) והמוח האימואי מלא המרמור וחסר השכל נשפך על הספסל.
לא יכולתי להשאיר ככה את הגופה, מה אני אספר לשוטרים, עזרתי לו, מי היה מאמין לי.
אז הכנסתי את הגופה לתיק (נו, זה אימו בלי הרבה בשר, וגם הרבה דם ללכלך לא היה לו כי הרוב יצא כשהוא חתך את הורידים חמש דקות לפני-כן).
לקחתי אותו הביתה גזרתי אותו לחלקים.
אחרי שנגזר לחלקים מכרתי אותו לתאגיד ששמו כבר הוזכר.
אה, רואים את העיגול הזה הכסוף, זה המחזיק מפתחות הדבילי הזה שאימואים שמים בד"כ על השפה שלהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
