שוב אורזים... פחות מ- 48 שעות בבית ואני צריך כבר להגיע לשם, לביסל"ר (בית ספר לרוע... לא זה לא השם האמיתי של המקום).
אומרים שיש הבדלים ניכרים בין העולם החומרי לעולמות שמעבר... אחד מהם הוא תחושת הזמן, שעות נראות שם כמו נצח, אבל כשעובר שבוע זה נראה כמו כמה ימים, אי אפשר להסביר את זה...
מי שמשחק D&D יודע מהם המושגים, סדר, רשע, (סדר רשע ביחד או lawfull evil באנגלית) שטן, מישור קיום וגיהינום. הוא בטח מבין על מה אני מדבר.
התרגלתי לכמות שעות השינה המעטה.
התרגלתי ללא לחייך, לא לספר בדיחות ולדבר רק שאתה עומד דום.
המשמעת קשה, ממש קשה, אבל אני לא סובל, ממש לא. אני ידעתי פחות או יותר לאן אני הולך, אני בחרתי להגיע לשם, אמנם לא ידעתי שזה יהיה קשה ברמה כזאת, אבל שיהיה קשה ידעתי. (אני אפילו די מורעל על החיל)
טירונות זה בדיוק ההיפך מהחופש הגדול.
חופש: כל יום שעובר זה יום מבוזבז, אתה עצוב.
טירונות: כל יום שעובר זה יום שמקרב אותך לסיום טירונות (אחרים ילכו רחוק ויגידו לשחרור), אתה שמח.
טירונות זה חרא בלבן.
הם די שוחקים לי שם את חוש ההומור, בד"כ כלל השחיקה נעשת באמצעות חישול ההומור, אתה צוחק מלא ואז פחות ופחות דברים מצחיקים אותך, שם אתה פשוט מדחיק ומדחיק כל דבר מצחיק, הרבה בוכים, גם אני לא מעצב אלא מגעגעוים הביתה ומציפיות לעתיד, אני מפספס את הרכבת חזרה הביתה- אני עומד לבכות, אני עולה/יורד מהאוטו של אבא שלי בחנת רכבת בא לי לבכות, אני יושב עם חבל וחושב על החברים מהצופים- בא לי לבכות, אפילו עכשיו בא לי לבכות. היום הסעתי את אחי ליבנה, ובדרך חזרה פשוט ראיתי את האורות של אשדוד מבצבצים מרחוק, אני יודע שאני לא אראה את המראה הזה לפחות לשבוע הקרוב, שבועיים במקרה הגרוע, כמעט בכיתי תוך כדי נהיגה. אבל אסור לבכות, כמו שאסור לצחוק... אין רגשות כשאתה *בראסו, חייב להיות קשה וקר, לב קרח, או בלי לב בכלל - לפחות להעמיד פנים שזה מה שיש לך. פוקר פייס, נוכחות, סמכותיות.
אני אתדעדע אליך אשדוד, וגם אל שאר הדברים והאנשים.
מחר בחמישה לשבע בבוקר אני ברכבת חזרה לגיהנום.
I'm On The Highway To Hell
שוב, אני לא סובל שם, אני אפילו די מורעל... אני פשוט ממש שונא את המקום, לא יודע למה, אולי רק בגלל המרחק מהבית, הוא בגלל שהבית ספר לרוע מקרין שנאה ושליליות.
*בראסו מילה ישנה, סוג של סלנג צבאי, שהיתה נפוצה עוד בתקופת המנדט הבריטי ונעלמה לה בתקופת שנות ה-80, 90.
חפשו בגוגל, תבינו. או תשאלו את אמא ואבא, הם בטוח יודעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
