היא מסננת אותי, זה כמעט סופי, אני מסונן קשות.
שבוע שעבר היא לא ענתה, אבל החזירה צלצול.
אתמול היא ענתה בפעם השנייה.
היום גם בשנייה לא.
לקחתי את חברי הטוב אייפוד ואת חברי השני הוגו (הידוע כ-'הכלב של אחי שנשאר אצלינו לבייביסיטר') לטיול על חוף הים.
כל-כך הרבה זמן לא היתי בחוף הים של אשדוד, שכחתי איך הוא נראה, נראה שהרוח סחפה כל-כך הרבה חול שהסלעים והבטונדה של המקלחות נעשתה נמוכה.
אף-פעם לא אהבתי במיוחד את הים, "רק חול ומים" משעמם כזה, רק כחול וצהוב (דגל אוקראינה). והים הפתוח עושה לי תחושה שאני קטן ותחושה של שאלות שצריך לשאול על היקום הגדול והאינסופי, אני אוהב את ההרים, את ירושלים, את העצים הירוקים ואת התחושה המוגנת הזו שההרים סוגרים עליך.
מה שאני הכי אוהב בחוף זה פחות את החול והים, מה שאני אוהב זה להסתכל על הבניינים, לראות את י"א שגדלתי בה, את כווולה, מרחוק.
וגם חלק מט"ו ומהסיטי.
טיילתי עם הוגו ששיחק עם כלבים של אנשים ושמעתי שירים, עד שהגעתי לשיר "בוא אלינו לים".
התחלתי לשמוע אותו במחזוריות.
התכנית המקורית היתה להמשיך ולהגיע בטעות עד לחוף ט"ו אבל הוגו התחיל לשחק עם כלבה של שני חבר'ה שם.
איכשהו מצאתי את עצמי מדבר איתם על צבא, חבר'ה שהשתחררו מזמן.
לפי מה שהבנתי מזמן, אין בעיה להתגייס למ.צ.
לפי מה שהבנתי מהם, אם אתה מספיק מוכשר (כלומר מתאים מבחינה שכלית לטיס, ומועמד לשעבר של חמ"ן) אתה לא צריך שום פרוטקציה בשביל להגיע למצ"ח.
הרגשתי שאני רעב אז נפרדתי מהם והלכתי.
בדרך הביתה ניסיתי שוב להתקשר, אז סוננתי בשנית... מקווה לטוב...
לחשוב שאת כל הטיול הזה יכולתי לעשות כשהיא איתי.
בוא אלינו לים/להקת חיל הים.
שוב השמש השורפת
את כולנו משזפת
שוב השמש הבוערת
את המים מסנוורת
מסנוורת את המים
את כולנו משחימה היא
אך כשהיא דומם שוקעת
היא יפה היא משגעת -
כן!
בוא אלינו, אלינו, אלינו לים
אל הים המרהיב הפרוע
אל השמש הזאת
לרוחות העזות
כי הים לכולנו פתוח.
איזו רוח מטורפת
על פנינו שוב צולפת
נחשולים היא מערמת
ומכה ומנהמת
איזו רוח מטרללת
את כולנו מטלטלת
נעמוד בפה פתוח
שוב לגמוע את הרוח - כן!
בוא אלינו...
בוא אל הסיפון ביחד
נתבונן במעוף השחף
נתנדנד יחדיו בקצב
מול גלים רוחות וקצף
עד מתי תוסיף לשבת
על החול ועל הזפת
כי לשבת כך בדוחק
לא בשביל אחד כמוך -
לא!
בוא אלינו...