†Swine Influenza†

עשיתי סריקה.

הבלוג הקודם שלי התעסק בעיקר ב D&D ופנטזיה.

הבלוג הזה התעסק בעיקר בהיפים ואימואים ואיך להיפטר מהם.

הסתכלתי על החודש האחרון, אין שום אזכור לאימואים או כל שאר הזבל הזה, רק צבא ופוליטיקה.

החודש לפניו, התעסק במלחמת החננות, הסיפור שלי שעדיין לא הסתיים.

בכלל לא יוצא לי לראות אימואים, אגף הפריקים של הבית-ספר לא פעיל בחורף, ואני כמעט לא יוצא לרחובות במזג אוויר כזה.

נראה לי שהם כבר הרגו את עצמם בזמן הסופה (יש!).

פעם ממש שנאתי פוליטיקה, עכשיו זו אחת השאיפות שלי בחיים.

אף-פעם לא התעניינתי בלשנות את העולם.

אחי תמיד אומר "אני לא אשנה את העולם, אני רק לא אתן לו לשנות אותי"- תפישה קצת פסימית, אבל אם אתה רוצה שאנשים יפסיקו לחנות באדום-לבן, חייבים לעשות משהו.

פעם גם לא התעניינתי באקטואליה ממש, עכשיו כשממש משעמם לי אני רואה עדכונים בוואללה!, לפעמים יש ידיעה מעניינת, או אפילו מצחיקה. היתי כותב משהו על הנושא החם, אבל אין לי משהו להגיד חוץ מ"אולמרט יא טמבל!".

אפילו שיניתי את השורה שלי, מ"הלוואי והית איתי כאן עכשיו כדי שאני אוכל לחנוק אותך.", שורה שנכתבה אחרי זעם כתבתי משהו חדש. (תקראו למעלה, מתחת לתמונה של דארת' ויידר.) ואני אפילו הבטחתי להתחיל להפיץ עקרונות שאני מאמין בהם, אבל אני לא יודע במה להתחיל.

הצלחתי גם להגדיר את הזהות הדתית שלי: אתאיסט קונסרבטיבי. זו דרך יפה להגיד 'דרוויניסטי'.

בכל אופן, קוראי הנאמנים, בתור מצביעי לעתיד. באילו אותיות נבחר לייצג את הפתק של המפלגה בקלפי?

'כוח'?

'שכל'?

'סדר'?

'חוק'?

מה אתם אומרים?

אני יודע שהתחייבתי לא לדבר על צבא עד ה-9.

אבל מה לעשות, קשה לא להתעסק בזה.

כמו שחבר שלי אמר "אתה בכתה י"ב, בטח שאתה מתעסק בזה מלא.".

אבל ההורים שלי ממש מתעצבנים, צה"ל השתלט על המוח, אין יום שעובר אצלי במשפחה בלי לדבר על צבא.

אבל יאמר לרשותי שאני באמת מצליח כמעט ולא לדבר על זה עם המשפחה שלי.

אבל אני לא מצליח שלא להתעסק בזה כי אני מקבל מהם מיילים ומכתבים.

מייל ראשון: שינוי במידע האישי, עכשיו יש לי קישור ישר בקיוסק המידע לחידון הלאומי של מדע ובטחון... וואטאבר.

מייל שני: שינוי בנתונים. איזה שינוי, מצויין שמכתב ששלחתי נשלח אליהם ואפילו קיבלתי מכתב חזרה.

אתם קולטים, מכתב שנשלח במיוחד אלי, לא זימון או צו גיוס, מכתב אישי אלי, אני מתחיל להרגיש חשוב. חבר שלי אמר "אני מתחיל להרגיש כמו הרמטכ"ל, כל יום ד.צ." אבל הוא לא קיבל מכתב שרק הוא קיבל או לפחות רק עוד 10 ילדים כמוהו.

ומה אופטימי?

כשפניתי על חמ"ץ הם השיבו לשלילה.

כשפניתי אל לשכת הגיוס, מילת השלילה היחידה שהופיעה היא "אין".

"אין מיונים מקדימים לחמ"ץ.".

אבל מה החיובי? הם אמרו שאם אני רוצה להתגייס לשם אני צריך לפנות לקצין מיון ביום הגיוס עצמו.

אני לא יודע כמה זה אמין, כי נפלתי כבר בכמה פחים של לשכת הגיוס הזו. יכול להיות שהם סתם רוצים להשתיק אותי עד היום של הגיוס, עד שהם ישבצו אותי בגולני ויהיה מאוחר.

אבל אני לא שותק, אני אדרוש לראות קצין מיון לפני הגיוס רק כדי למנוע מהפשלה הזאת לקרות.

אני אופטימי:

אני יכול לדמיין כבר את השירות שלי, הדברים הטובים שבו והטובים פחות:

-חיילים שמסתכלים עליך בבוז כי אתה כחול, אפילו שאתה לא מחלק דוחות :(

-לחפש טביעות אצבע על עצמים מזירת פשע, או לגרום לאדם חשוב להפיל אדם חשוד להפיל את עצמו בפח. :)

-הסימן הענקי הזה של ה"מ.צ" שיושב על הכתף :( הוא די מכוער, כמעט לא רואים את המדים איתו. :(

-כובע שוטרים לבן :)

-לא נראה לי שאני אקבל רכב, אבל רק בשביל הסמיילי אני מוסיף את זה :).

ולא באמת אכפת לי קל"ב לא-קל"ב או בסיס סגור/פתוח.

שיהיה בהצלחה!

כל נושא הגיוס משפיע אלי בצורה נוראית לאחאונה, הוא ממש קובע לי את המצברוח.

למרות שקיבלתי מיונים לתפקידים שאני לא באמת יכול לעשות, אני רגוע. לא יודע למה. אני רגוע.

עד ה-7.2 לא מדברים על צבא.

זה מה שהחלטתי, כמובן שבפעול זה לא יוצא. כי תמיד זה צף איכשהו לנושא לדיון, שכיוסבים עם החבר'ה, שאחותך מבקשת לראות את המנילה שאלון יח"ש שלך או כשאתה קופץ לבת דודה שלך ושואל אותה "מה זה לעזאזל דו"ץ?", או כשאתה סתם שומע שיר שמעלה לך תמונות בראש, תמונות שמעוררות שאיפות, שאיפות שקשה להגשים עם פרופיל 97.

לכן אני מדלג על כל שיר שקיים אצלי באייפוד שקשור בצורה כזו או אחרת לצבא, בלדות של מורשת קרב, שירי מלחמה (לא חסרים לי כאלה) או  שירי שלום. (פיל אוצ'ס והפסקול של שיער, זהו.)

סוף-סוף ענו לי בלשכת גיוס הארורה הזאת, סוף-סוף קיבלתי תשובות למה שאני צריך.

אחרי שאמרו לי "אלה התפקידים שאתה מתאים אליהם.".

מה?! איך?! אני התאמתי למיונים של טיס, אפילו כתוב לי שמבחינה שכלית אני כשיר להיות טייס (שכלית בלבד!) לא יכול להיות שאני לא מתאים להיות מש"ק ממטרות, זאת בדיחה!

"רק אחרי שתמלא את השאלון תוכל לבקש בקשות לתפקידים אחרים.".

והשאלונים, גם אחרי שמילית, נשלחים אליהם ב- 7.2 שיוצא יום חמישי, שמיד אחר- כך 8.2 יום שישי- אין לשכת גיוס, ו9.2, יום שבת- יש לי יומולדת ואין לשכת גיוס.

כלומר: עד ה-10.2, לא להתעסק בענייני צבא.

נקווה שזה יצליח...

כחול (צריך לעבוד קשה בשביל להגיע לשם.)?

או ירוק (צריך לעבוד ממש קשה אחרי שמגיעים לשם)?

מה אתם אומרים?

אני לא באמת שואל אתכם, כמו שאף-אחד לא באמת שואל אותי.

כשאתה קטן "אליהו הנביא בא לבקר בפסח."

וכשאתה קטן "פיית השיניים תשאיר לך מתנה אם תשים את השן מתחת לכרית".

אבל גם כשאתה קטן עדיין "אין מפלצות מתחת למיטה".

וכשאתה קטן "עד שתיהיה גדול לא יהיה צבא.".

וכשאתה גדל אליהו הנביא לא בא לבקר, ופיית השיניים לא שמה כסף או מתנות, ואין מפלצות מתחת למיטה, ולצבא... אתה הולך!

"בכיף." אתה אומר, כי "רק 30% מהמתגייסים מגיעים ליחידות קרביות." -ואתה רגוע.

וכשאתה ממשיך לגדול, או שאתה חורג מהממוצע ואתה אחד מאותם 30% או שמשהו בסטטיסטיקה הזאת דפוק לגמרי.

וגם אחרי שאתה נכנס לתוך אותם 30% אין לך מה לדאוג, כי מעטים הם אלה שנהרגים.

אתמול קיבלתי את המנילה שאלון העדפות ליח"ש, ג-רוע.

אחרי שהבטיחו כי האופציה של מצ"ח תופיע לי בשאלון (שקרנים!) נאלצתי להישאר עם שלושה תפקידים שבאמת השם שלהם אומר לי משהו. (וזה כי חייבים לפחות שלושה).

מסתבר שאני היחיד שלא קיבל חוברת למילוי בדואר, דבר מוזר, אז התקשרתי ללשכת גיוס ב"ש ונחשו מה...

הודעה מוקלטת. סבבה, אבל איזו הודעה?

"לשכת גיוס באר שבע מאחלת לכם חג שמח (??). לא נוכל לענות לפניותיכם בתקופה הקרובה ונחזור רק לאחר החג ביום א' 23 לאפריל 2006".

לא, זו לא טעות הקלדה, זה אכן מה שנאמר, אני אחזור על זה שוב.

2006

2006

23 לאפריל, 2006.

איזה יופי! עם תקלות כאלה אני בטוח שאנשים ירוצו להפקיד את החיים שלהם בידיכם.

אני לא יודע אם זו תוצאה של: רשלנות, חוסר איכפתיות, צוות ממש-ממש דפוק (ודאי שדפוק, כי את הטובים שולחים לעזה.), סתם משהו זול ודרומי או פשוט בדיחה של החבר'ה.

ולא ויתרתי על התפקיד שאני רוצה, אני עדיין אתעקש ואנג'ס עד שאקבל לפחות מיון קד"ץ למה שאני רוצה, ובמקרה הגרוע: אני לא אעבור (אין סיכוי שאני לא עובר!).

ועד שאקבל תשובה אני יכול להגיד:

יאללה מוד"ש!!!

לעזאזאל! התחלתי לדבר בקיצורים, כל השנים האלה בצופים נמנעתי מהביטוים 'מחנ"ק', ו'שק"ש'.

ואז אמרו לי "מה תעשה בצבא?" אז היתי אומר "אדבר מהר." אבל כנראה שזה ניצח אותי, אני מדבר בקיצורים.

ואגב, מצטער שכל הפוסטים האחרונים הם על צבא כי זה פשוט משהו שממש מטריד אותי בתקופה האחרונה.

והנה פזמון שכתבתי בעצמי. יאללה ביי

אני אחיה לנצח.

שום דבר לא יהרוג אותי.

אולי כדור במצח.

לא תאונה, לא סרטן, אולי רק ערס מסוכן.