לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

†Swine Influenza†


אני חזיר לבן בן לבנים מימי בראשית

Avatarכינוי: 

בן: 18

MSN: 

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2009

מזל עם בנות ממש אין לי!


הבנתי את זה מזמן, אבל השבוע זה ממש בא לידי ביטוי בצורה חריפה.

 

לפני שאני מתחיל אני מוכרח לציין שאת השבוע התחלתי שמצב רוח מצוין!

אפטר יום ראשון.

אפטר יום שני.

יום ראשון שבוע נופש באקשלון.

ועוד פחות משבועיים יומולדת.

 

את האפטר של יום ראשון קיבלתי מאוחר, אז לא היה מה לעשות איתו.

את ההוא של יום שני בזבזתי באיזה ערב מטופש בתל-אביב.

יום חמישי יצאתי מאוחר ב-3 שעות בגלל חקירה.

את יום החופש של היומולדת אני כנראה לא אקבל, בגלל שיש אירוע חשוב אותו יום, אני בתקווה לקבל אותו רטרואקטיבית.

 

אז איך גיליתי שאין לי מזל עם בנות בשבוע-שבועיים האחרונים?

הסיפור הראשון מתחיל בצינת של סרט בלשים אמריקאי משנות ה-30.

אני יושב במשרד משד איזה תיק, ופתאום נפתחת הדלת לאט, אני מנסה לזהות לפי הצללית של מי שנכנס מי זה, אבל לא מצליח.

ואז הן נכנסות.

אחת יפיפיה, השנייה קצת פחות.

אחרי היכרות קצרה איתן, "אתה יכול בבקשה לפתוח לנו את המשרד ממול?".

מזלי יש לי את המפתח רק למשרד שממול (בטח, אני אפתח לך כל מה שתבקשי, רק תבשקי!).

אז פתחתי להן... ראיתי איך היפה יותר מבין השתיים מתכופפת לסדר כמה כבלים מתחת לשולחן של המחשב, ואז היא סיימה.

חיכיתי שתסיים ונעלתי את המשרד.

חזרתי אל המשרד בו היתי קודם.

ואז הן נכנסו שוב. "לא אכפת לך שנעבוד פה, נכון?".

הן ישבו על המחשב ממול.

אני מנסה לעבוד, עובר על הדפים כמו טיפש סופר אותם שוב ושוב, בלי לשים לב בכלל אילו דפים נמצאים ואילו לא.

היא שמה לב שאני מסתכל עליה יותר מאשר על הטפסים שלי.

"מה יש?".

"פעם קודמת הגיעו לכאן אנשים של בטחון מידע, ולקחו לנו מחשב.".

"למה כולם אומרים לי את זה? אני לא בטחון מידע!".

ואז הגיע המכה... "מתי את משתחררת?".

"עוד 4 ימים.".

כסאמק!!! למה בנות עושות רק שנתיים? למה?!?!

 

הסיפור השני קרה ביום שלישי בבוקר, באוטובוס בבאר שבע, עיר באמצע המדבר.

אני נכנס עם מעט מאד ציוד, יחסית לפעמים קודמות שבהן סגרתי 11, הפעם היתי אחרי אפטר מוכן לצאת אחרי יומיים.

התקדמתי לקראת הסוף.

"סליחה, אתה יודע איך אני מגיעה לחר"פ?".

ממש לידי היא עמדה שם, ממש פרח, לא סתם פרח, פרח טיס!

"ב-בטח, תחנה אחת לפי." אמרתי לה ואז התחלנו לדבר.

"אתה לא ידוע איזה כיף לנשום קצת אוויר מחוץ לבסיס, אפשר סוף-סוף לדבר בטלפון אמרה "תוך כדי שהיא מחייגת לאנשהו.".

"ואני חשבתי ש11.3 זה קשה" -"ממש ת"ש יש לך... עלו מאמי, את לא מבינה...".

היא סיימה את השיחה כמה שניות לפני שהאוטובוס עצר בתחנה שלה, אפילו שם לא הספקתי להוציא... אני מניח שזה היה ק' או ל' או משהו בסגנון.

 

שלשום בלילה ישבתי לידה, ראינו טלווזיה, צמודים-צמודים, בהתחלה היא התרקחה קצת, כי היא פולנייה, אבל אחר-כך היא לא הביע התנגדות.

קירבתי את הראש שלי אל הכתף שלה.

ואז הטלפון צלצל - "בוא, עכשיו זה תורך לשבת במשרד.".

 

זוכרים שבתחילת השבוע הבטחתי לתת לך לטעום מעט מהדכאון שחוטפים כשיושבים לשמור בנשקייה, ואני לא צוחק, מישהו כתב שיר מדכא עוד לפני שם, זה לא רק אני!

כמובן הקשר בין השיר למציאות הוא מקרי בהחלט, זה מוקדש לכל הג'ובניקים/תומכים שחברה שלהם זרקה אותם בשביל לוחם שרירי... לא נראה לי שיש כאלה, אבל אם יש אז...

 

לא בגלל עיני התכלת
היא בחרה דווקא אותו

כנראה היא מתפעלת
מאורכו ומרחבו.

לא בגלל צחוקו הפרא
הכובש כל לב נשי,
הסיבה ודאי אחרת
גם אם זה נשמע טיפשי:

הוא פשוט שריונר וממני הוא יותר
קצת שרירי קצת רזה זה הכל זהו זה...

כבר רבים רבים חפצו בי
לגנוב אותה ממני הם רצו
לא יודעת מה חיפשו בה
אך ודאי שרק ניסו.

את ליבי אינני שם כבר
כי ליבי שלי נשבר
אל נא תשאלוני למה
זה גם לי נשמע מוזר:

הוא פשוט שריונר...

אם אתן רוצות לדעת
איפה יש עוד אנשים
לא בעיר המשוגעת -
שם כולם הם ג'ובניקים.

בדרום אותו פגשה היא
על הטנק בלב מדבר
ומיד מיד החליטה
שבינינו זה נגר:

הוא פשוט שריונר...

הוא אמר לה: "בואי מותק",
שתי מילים ולא יותר
ואני כמו זנזונת
רצה אל השריונר.

הוא לקח אותה לחדר
ונגע לה בחזה
שם נתן לה את הכובע
ודחף לה ת'קנה.

הוא פשוט שריונר...

איך אני מדמיין לי
עוד ארד אל המדבר
ובאזיקי מתכת
לאזוק את הדבר.

להסתכל על ראש הילד
להתלונן את האבק
מול עיניו, מראות העצב,
לצחוק בקול חזק:

הוא כחול, הוא שוטר
יציאות יש לו יותר.
11,3 זה מה יש.
אין במה להתבייש.
לא, ואני לא רומז על נתירת טינה לשריונירים למניהם כי אני בקושי מכיר כאלה. זה שיר שעלה לי בראש אחרי שנזכרתי בשיחה עם ידידה שאמרה שאין דבר יותר סקסי מלוחמים ושבתור "צ'קלקה", יהיה לי קשה להשיג חברה.
 
יאללה יש לי את שישי-שבת, ואת שבוע הנופש, מקווה לתפוס משהו טוב על החכה שלי.
נכתב על ידי , 30/1/2009 10:28   בקטגוריות צבא, בנות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה שיר של אחרי מלחמה!


אז איך התחלתי את השבוע הראשון של אחרי המלחמה?

ארזתי את הבגדים הכי חמים שאמא שלי קנתה, 3 זוגות גטקעס, גופיה אורכה, זוג כפפות, צעיף, וגופיה תרמית (גופיה עם פליז בפנים, כזאת שעושה ברקים מתי שלובשים אותה, זה ממש מפחיד ללבוש את זה בחושך!), כל זה נקנה על כל מקרה שאצטרך לעשות מחסום בלילה. או כל דבר אחר בלילה.

יום חמישי הגעתי הביתה, יום שבת ארזתי את הדברים, יום ראשון יצאתי לבסיס, יום שני נגמרה המלחמה! היום מצאתי עצמי חוזר הביתה עם שק עצום של בגדים מלוכלכים, ותיק מפוצץ בבגדים שלא נלבשו.

היה לי שבוע ממש נאחס!

ליל שלישי-רביעי היתי תורן טלפונים, לישון ליד הטלפון ולחכות להודעות. 4 הודעות ללילה ראשון! זה מסמל מזל רע.

בלילה השני מישהי מהמחזור שלי היתה צריכה, אבל היא התבכיינה, ואז דפקו אותי עוד לילה.

ואז סגרתי שבת, ובתור פיצוי נתנו לי לשמור בנשקייה!

הנשקייה זה אחד המקומות המדכאים, הצלחתי לשכב ולכתוב שירי דכאון.

3 מתוך 6 שירים שחיברתי היו שירי דכאון, אתם מבינים מה זה!

 

זה שיר אחרי מלחמה!

23 ינואר 2009, 22:10 כמעט 24.

פחות מחודש יומולדת, מחר אפטר, מחרתיים יום הערכה לקצונה.

שוב שומר בנשקיהה, לא זוכר מתי הפעם האחרונה ששמרתי כאן, ב-14, אם אני לא טועה.

המלחמה נגמרה, לא עוד ספ"תים ו/או נפ"קים, אני כבר יותר מחודש בבסיס הזה ומשמ טוב לי. לא ממש בעצם.

שמעתי משני אנשים כאן שממש מעריכים אותי כאן בניגוד לאנשים אחרים מהמחזור שלי.

אני מרגיש קצת יותר שפוי ממה שהיתי כאן בזמן המלחמה. אולי זה בגלל שנפגשתי עם חברים  ולא בזבזתי את הסופ"ש שזה משגע במיוחד. את ערב שישי כמעט בזבזתי - קבעתי עם הפרסית והיא ביטלה 10 דקות לפני שיצאתי. כל-כך כעסתי עליה שלא דיברתי עד אתמול בערב. אמרתי לה שאם לא יוצאים שבוע הבא אני שולח אליה לוכדי עריקים הביתה.

אני מרגיש עכשיו כמו בכתה ח', גם אז רציתי אותה. אני בעצם לא יודע אם אני רוצה אותה יותר או צריך אותה יותר.

גם כאן יש בחורות חמודות, אני שמתי דגש על 2 מהן, שיש להן בערך שנה עד השחרור, אחת מאילת ככה שהקר בעייתי, השנייה אפתית לגמרי, יותר ממני, ואני מעדיף מישהי מהסביבה שאני יכול לראות אותה בסופי שבוע ולא על חשבון המשפחה. ועדיין השיחות עם הפרסית מרגיעות אותי.

כרגע מתנגן ברקע, מאחד המשרדים שיר ערבי של קובי פרץ (כמה אני שונא את הזמר הזה הזה! כבר כתבתי על זה כאן, נכון?)

 

אולי מה ששומר עלי שפוי, יחסתי, זו העובדה שהמלחמה נגמרה.

את היום האחרון שלי בסיפוח ליחידת שיטור אסכם ב- מבוזבוז אבל רווחי.

כל-כך הרבה ממתקים קיבלתי מהאגודה למען החייל. מזל שנקנו יותר מתנות ללוחמים יותר מאשר הלוחמים עצמם, כי השאריות באות אלינו.

ארגזי ממתקים, שאריות מארגזי ממתקים, כוסות תרמיות ואפילו שמפוים.

ככה  אנחנו תומכי לחימה, כמו חתוילם, מקבלים את השאירות.

ומשטרה בצאית זה כמו חתולים שחורים, איפה שתראה כומתה כחולה, ץדע שקרא משהו רע או שיקרה שמהו רע.

למשל, השבוע הוקפצנו לתחנת רכבת ב"ש, קרה משהו. שלושה שוטרים צבאיים- חוקרים ממצ"ח ועוד שוטר מ"י מאגף חבלה.

"קרה משהו? זה ממש מלחיץ לראות אתכם.". אמרה לנו אזרחית מבלי שבכלל נסתכל עליה.

22:24, עכשיו פתחתי שקית צ'יפס זולה של שופרסל.

יכול להיות שמה ששומר אותי שפוי היא העובדה שמחר אני יוצא אטפר, לא יודע איך לבזבז אותו, נראה לי אלך לבקר את סבא שלי, הרבה זמן לא ראיתי אותו. ושמעתי שהוא ממש התלהב מהעובדה שאני כנראה אהיה קצין.

 

איך אני מבזבז את האפטר? כותב פה...

היום היתה לי שיחה עם המפקד שלי, הוא אמר שממש מתאים לי לצאת לקצונה, ויש לי את כל התכונות המתאימות, אבל המליץ לעכב את זה טיפה.

המב"ס לעומת זאת אמר שעדיף לצאת כבר במאי.

ככה או ככה מחר אני ביום הערכה, ואפילו קיבלתי אפטר למחר לאחרי היום הערכה.

"סגרת שבת, נכון? אז תחזור לבסיס ביום שלישי.".

רציתי לכתוב משהו ממש רע וגרוטסקי, אבל זה לא יפה לכתוב "העבודה משחררת" בתור בדיחה... שיט! כתבתי.

השבוע הזה התחיל מעולה, ושייגמר ככה. מחא אני אכתוב את אחד משירי הדכאון שחבירתי/שכתבתי.

 

שיר של אחרי מלחמה
ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: אריק איינשטיין
לחן: שם טוב לוי
שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לך -
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה

הוא כותב מכתב, היא עונה שלושה
ככה זה הולך תמיד
הוא שולח שיר, היא מוחה דמעה -
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה...

כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים
כמה טוב שבא שלום.
הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים -
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה...

שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב.

נכתב על ידי , 25/1/2009 21:36   בקטגוריות צבא, מלחמה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המפגש עם גלעד שליט


כל יפי הנפש הבכייניים והכוסיות מכל קצוות הקשת הפוליטית... סאטירה! שלא תבכו אח"כ.

 

איזה קטע הזוי עלה לי בראש.

אני מוצא את עצמי שוב יושב בסוף שבוע לבד ומת משעמום, אני חושב שאולי היה ממש מיותר לצאת הביתה.

ואז אני נזכר בגלעד שליט, כמה זמן הוא לא יצא הביתה, כמה זמן הוא לא בזבז סופי שבוע... או שהיתה לו חברה, ככה שהסופשים שלו לא היו כאלה מבוזבזים.

 

עלתה לי סיטואציה הזויה בראש.

ובצירוף מקרים מפתיע גם נתקלתי בזה - הפגישה עם גלעד שליט. אני דווקא חשבתי על גישה מסוג שונה.

 

"כנס לתא יא ציוני!" הוא צעק במטא ערבי ודחף פנימה.

"בסדר, בסדר, מה אתה צועק? ותעיפו לי ת'חרא הזה מהעיניים.".

הפלנלית הוסרה, הידיים הותרו, ומצאתי את עצמי עומד במדים שאיתם יצאתי מהבית לכיוון הבסיס, בתוך תא כלא.

שפשפתי את החבלה שהיתה לי בראש, הדבר האחרון שזכרתי זה מכה בראש ואז הכל נעשה שחור.

"כס אמכ! מי כל החיילים בארץ, דווקא אני שלא לוקח טרמפים אף-פעם נחטפתי?".

"רד קרוס?" שאל קול רועד מהפינה.

"סליחה?" השבתי לאיש מהפינה החשוכה.

"רד קרוס?" הוא שאל בשנית. "אר יו פרום דה רד קרוס? יוניפיל?" הוא שאל בקול שבור וחצי משוגע.

לא ראיתי הרבה מלבד ברק של שיניים מחייכות ועדשות משקפיים.

"נו, איים נוט פרום דה רד קרוס, איים פרום דה איי.די.אף - אם.פי.".

"צה"ל?!" הוא שאל בהתרגשות והזדלח אל תוך האור העמום של התא.

"ג-ג-גלעד!" התחלתי לגמגם. "אתה חי!".

"אני נשבע!" הוא צעק פתאום לאחר שהסתכל עלי כמה שניות.

"אני נשבע שלא עליתי על טרמפ מר שוטר.".

"זה בסדר," הסברתי. "אני יודע. אתה גלעד שליט, כל האזרחים במדינה רוצים שתחזור הביתה, אבל לא יוצא.".

"לא יוצא?! אני כבר 9 שנים בכלא!".

"שנתיים וחצי.".

"מה?! לא! אני בניתי על חסכונות של 6 שנות קבע עם סיכון א+.".

"מצטער...".

"ולמה לא מוציאים אותי.".

"מנסים." אמרתי בהיסוס, בספק אם אני בעמצי מאמין לזה.

"קרה משהו מעניין במהלך השנים האחרונות?".

"אמממ..." עשיתי סקירה מהירה של מה שקרה בעולם מאז קיץ 2006. "קוסובו קיבלה אצמעות והיתה אולימפיאדה בסין.".

"התכוונתי בארץ...".

עשיתי עוד סקירה מהירה של כל מה שקרה בארץ מאז אותו קיץ: העונה המיליון של 'כוכב נולד', 'השרדות', 'האח הגדול'.

"לא." אמרתי חד וחלק.

"לא קרה שום דבר, ועדיין עסוקים מדי כדי להוציא אותי מפה?

"התחיל המבצע הזה בעזה, שבגללו חטפו אותי..." היה שקט לרגע. "אל תדאג גלעדי, בצבא אני לא הכי מקומבן, אבל יש לי קשרים בפוליטיקה, ברגע שיישמעו שאני פה, יעשו הכל כדי להוציא את שנינו. אפילו אם ייצטרכו לתת את רמת הגולן בשביל זה.".

"הם לא ייצטרכו!" צעק בשיגעון, יותר מצהיר מאשר מקווה.

"ודאי של, הם אף-פעם לא היו צריכים... את רמת הגולן. אז ייתנו אותה.".

"מה?! לא! אני מעדיף להישאר פה!".

"אתה בכלל מנהריה, מה אכפת לך מהרמה? אין שם שום דבר מעניין. אין שם לונה פארק או משהו.".

"ממש לא אכפת לך מהארץ אה, אל תגיד לי אתה תל-אביבי.".

"אשדודי, וכן באמת לא אכפת לי, שייתנו את לת-אביב מצדי, רק בלי הלונה פארק כמובן.".

"אני מעדיף למות, רק שלא יחזירו כלום.".

"אוי חלאס עם ההרואיות, זה לא תורם לך כלום. היו כמה חיילים ומילואימניקים שחתמו על עצומה שהם לא רוצים שיחיזרו בעבורם כלום עם ייחטפו, בתקופה שהחזירו את גולדווס ורגב עבור איזה רוצח.".

"החזירו אותם?".

"בארונות...".

"אוי. אבל יפה שאנשים חתמו על עצומה כזאת, חבל שאני לא חתום, עכשיו מחלקים חצי מדינה בשביל להחזיר אותי.".

"בשביל מה למות?".

"בשביל המדינה בשביל האזרחים!".

"אבל מה זה משנה אם יש מדינה ואזרחים או אין אם אתה מת?".

"מה זאת אומרת, אני מת בשבילם.".

"כן, אבל אתה לא תחיה לראות אותם חיים, אתה לא תרגיש גאווה או סיפוק במה שעשית, אתה תהיה מת.".

"אבל אם אני לא אעשה את זה אני ארגיש חרטה.".

"אבל כשאתה חי אתה יכול לשאול שאלות היפוטיות כמו 'מה היה קורה אם היתי מת?' אם תמות לא תוכל לשאול 'מה היה קורה אם היתי חי?'".

"אז אתה רוצה להגיד לי שלא היית מוכן למות בשביל משהו אחר? בשביל מדינה שלמה, אם צריך.".

"אבל לא צריך. מי צריך מדינה שלמה?"

"לא, התכוונתי אם צר-".

"אנחנו לא מסתדרים אם מה שיש פה. חוץ מזה אם תצליח לשכנע את כולם שלא שווה למות בשביל המדינה, או בשביל שום דבר אחר, והם יפסיקו להלחם.".

"בתאוריה זה נחמד... אז אתה רוצה להגיד שאין שום דבר שהיית מוכן למות בשבילו?".

"נה...".

הסוהר החמאסניק נכנס פנימה ופתח את השער.

"היי ציוני חדש!" הוא אמר לי. "תוריד את המדים ותלבש את זה.". הוא זרק לתוך התא חליפת טוטו.

"אחרי זה נחבר לך קולר ונקח אותך לטיול בעזה המופגזת ואז נצלם אותך שוטף אסלות ומחננן על חייך.".

"מה?!" אמרתי בזעזוע. "וככה לדרוך לי על הכבוד... עזבו, תהרגו אותי וזהו...".

נכתב על ידי , 17/1/2009 19:54   בקטגוריות גלעד שליט, עזה, צבא  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הערבים ניצחו אותנו והשתלטו על המדינה כבר מזמן.


בפוסט הזה מופיע סרטון, סרטון קורע לדעתי, אבל מאחורי כל בדיחה מסתתרת אמת.

אכן מתנהלת בישראל מלחמת תרבויות, נגד הערבים, מלחמה שבה הערבים ניצחו מזמן.

לקטע המלא...
נכתב על ידי , 17/1/2009 11:03   בקטגוריות ערג'ו, ערייד, ערבים, מזרחיים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עד מתי נבהל מאזעקה- עדי מתי עופרת יצוקה 2: מי שונא את השב"כ


"תעצור אותה אם צריך!".

מצאתי את עצמי רץ עם M 16 על גב, מקוצר למזלי. היא כבר הספיקה לתהרחק, אבל השגתי אותה אחרי שעקפתי עשרות מילואימניקים שעברו שם.

"סליחה!" אמרתי בתכיפות. "תעודה מזהה.".

לקטע המלא...
נכתב על ידי , 16/1/2009 10:11   בקטגוריות צבא, עופרת יצוקה, מלחמה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

22,496
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , ציונות , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לVouzvouz Brasso אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Vouzvouz Brasso ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)