The Dancer

אולי אני היחידה שמרגישה ככה..

להישאר בבית ביום שישי בערב לא עושה לי טוב.

מצד אחד אין לי כח. אין לי כח להתקשר, לברר, אין לי כח להעמיד פנים שטוב לי איתן. אבל מצד שני, כשעובר הזמן ואני מבינה שאני לא אצא היום, אני מרגישה מין קור שחודר לי לעצמות, אני מרגישה בודדה.

מעניין אם עוד אנשים מרגישים ככה..

כשאני מתקשרת לחברה והיא אומרת לי שהיא עייפה ונשארת בבית, אתם חושבים שגם היא מרגישה בודדה באותו יום?

ואולי בעצם זה בסדר ולגיטימי לא לצאת לפעמים ביום שישי בערב.

רק חבל שאני לא יוצאת אף יום..

אני לא יודעת מה קרה לי בזמן האחרון.. אני פשוט מרגישה לא טוב עם כל החברויות שלי.. מצד אחד אני חושבת לעצמי "מה אני אעשה עכשיו? אפגש עם חברה!"

אבל מצד שני כשמגיע הזמן להתקשר אני חושבת "את מי אזמין? איתה כבר נפגשתי. איתה כבר נפגשתי. איתה סתם יהיה לנו משעמם"..

אני לא יודעת אם המחשבות האלה הגיוניות או שאני סתם מוצאת תרוצים לעצמי, למה לא להתקשר.

אני מרגישה כאילו אני היחידה שיוזמת.. שאם אני לא הייתי יוזמת את השיחה, זה לא היה קורה גם מהצד השני.

אני מרגישה ששנה שעברה הייתה מ-ד-ה-י-מ-ה! ואחריה באה הנפילה הענקית הזאת.

שפתאום מי שחשבתי שהוא ככה, הוא בכלל אדם שונה לגמרי.

ואני לא כ"כ אוהבת את האדם שהוא.

אני מרגישה שאם רק אני וחברה ניפגש זה יהיה בזבוז זמן. שאין לנו על מה לדבר.. שזה יהיה שעמום אחד גדול.. אני לא יודעת אם זה בגלל ש"אני לא נפתחת אל אנשים", שזה נכון. אבל פשוט אין לנו על מה לדבר. איך תסבירו את זה? :(

פוסט מוזר ביותר להרגשות המוזרות ביותר. הרגשתי שאני צריכה לכתוב את זה איפשהו..

אני מרגישה איך לאט לאט כל החברויות שלי מתפוררות. וזה חבל.

אוקי לפי בקשותיכם, הנה עדכון.

האמת שאין לי כ"כ מה לעדכן..

הימים די אותו דבר..

השיעורים בחוג לא נהיים קלים יותר :(

בזמן האחרון אני מרגישה יותר ויותר כמה שאני גרועה. לפני זה עוד חשבתי שבסדר, יש פוטנציאל, אני לא כזאת גרועה, אבל עכשיו אני ממש חושבת ככה.

הגעתי למסקנה שהמשפט-"כל אחד יכול להתחיל לרקוד" הוא נכון. אבל בחיים לא תגיע לרמה לרקדן שרוקד מגיל צעיר.

יכול להיות שתגידו לי "מה פתאום, זה בכלל לא נכון". אבל זה כן. מצטערת.

חח מה לעשות, אני מציאותית. וככה זה.

אפשר להגיד לרמה מאוד גבוהה. אבל אני מסתכלת על בנות שרוקדות מגיל 5. איך עמידה חמישית שלהן מושלמת, איך התנועות שלהן נקיות ומדויקות. וזה משהו שאי אפשר ללמוד בכמה שנים. צריך להתחיל את זה מההתחלה.

אני רואה בנות שרוקדות 3 שנים והן ממש טובות! אבל עדיין רואים את ההבדל בפרטים הקטנים, בדיוק, בזרימה של התנועות.

וזה עושה את כל ההבדל.

קריירת הבלט שלי הולכת ומתרחקת. אני נוטה יותר לכיוון מורה לבלט. אבל- מי יודע מה יהיה? אלוהים גדול [כמו שאומרים. אני לא מאמינה בו :]] ויש לי עוד זמן להחליט.

אז החופש, כמו שאנחנו הנוער קוראים לו, עובר לא רע.

כל בוקר בערך אני רוצה ללכת לפילאטיס אבל לא מתעוררת.. חחח..

אבל לפחות אני ממשיכה לרקוד בחוג, וזה מעולה! עושה שיעורים כפולים ומנצלת את הזמן להתקדם עוד ועוד.

אבל מה.. לא יעזור כלום.. אני תמשיך אמשיך להסתכל לאחור, לחשוב מה היה קורה אם..

כנראה שיותר מדי זמן חופשי זה לא טוב בשבילי.

מה אם לא הייתי מפסיקה לרקוד בכיתה ז'? מה אם הייתי מפסיקה אבל לא ל-3 שנים אלא פחות..

מה אם מההתחלה הייתי רוקדת במקום כזה או אחר..

מה אם.. מה אם.

אני יודעת שיש בי את הפוטנציאל להיות הרבה הרבה יותר טובה! ובגלל זה זה חבל לי כ"כ..

אני בטח נשמעת מתלהבת או משהו..

אבל אתם לא מכירים את ההרגשה שאתם יודעים, בטוחים, שאתם יכולים לעשות משהו יותר טוב או אם רק הייתם מתאמנים עליו יותר?

אז זה בדיוק אותו הדבר.

חזרתי לרקוד רק שנה שעברה, אז למשל הפירואטים, כרגע אני עושה בערך דאבל.. אי אפשר לקרוא לזה ממש ככה :S

אבל אם הייתי רוקדת הרבה יותר הייתי כבר עכשיו בדאבל מושלם! או אולי אפילו טריפל!

לחשוב שהצלחתי תוך שנה להגיע לדאבל פירואט! כשלפני זה לא ידעתי לעשות פירואט אחד!!!

אני יודעת שיש לי פוטנציאל.. הבעיה היא בדברים הקטנים והבסיסים.. שאותם אין לי..

אוך.. היאוש...

סתם פריקת מחשבות..

עדכון: שמתי לב שהכותרת לא הכי קשורה לטקסט.. חח..

        לא נורא.. תסלחו לי..