אולי אני היחידה שמרגישה ככה..
להישאר בבית ביום שישי בערב לא עושה לי טוב.
מצד אחד אין לי כח. אין לי כח להתקשר, לברר, אין לי כח להעמיד פנים שטוב לי איתן. אבל מצד שני, כשעובר הזמן ואני מבינה שאני לא אצא היום, אני מרגישה מין קור שחודר לי לעצמות, אני מרגישה בודדה.
מעניין אם עוד אנשים מרגישים ככה..
כשאני מתקשרת לחברה והיא אומרת לי שהיא עייפה ונשארת בבית, אתם חושבים שגם היא מרגישה בודדה באותו יום?
ואולי בעצם זה בסדר ולגיטימי לא לצאת לפעמים ביום שישי בערב.
רק חבל שאני לא יוצאת אף יום..
אני לא יודעת מה קרה לי בזמן האחרון.. אני פשוט מרגישה לא טוב עם כל החברויות שלי.. מצד אחד אני חושבת לעצמי "מה אני אעשה עכשיו? אפגש עם חברה!"
אבל מצד שני כשמגיע הזמן להתקשר אני חושבת "את מי אזמין? איתה כבר נפגשתי. איתה כבר נפגשתי. איתה סתם יהיה לנו משעמם"..
אני לא יודעת אם המחשבות האלה הגיוניות או שאני סתם מוצאת תרוצים לעצמי, למה לא להתקשר.
אני מרגישה כאילו אני היחידה שיוזמת.. שאם אני לא הייתי יוזמת את השיחה, זה לא היה קורה גם מהצד השני.
אני מרגישה ששנה שעברה הייתה מ-ד-ה-י-מ-ה! ואחריה באה הנפילה הענקית הזאת.
שפתאום מי שחשבתי שהוא ככה, הוא בכלל אדם שונה לגמרי.
ואני לא כ"כ אוהבת את האדם שהוא.
אני מרגישה שאם רק אני וחברה ניפגש זה יהיה בזבוז זמן. שאין לנו על מה לדבר.. שזה יהיה שעמום אחד גדול.. אני לא יודעת אם זה בגלל ש"אני לא נפתחת אל אנשים", שזה נכון. אבל פשוט אין לנו על מה לדבר. איך תסבירו את זה? :(
פוסט מוזר ביותר להרגשות המוזרות ביותר. הרגשתי שאני צריכה לכתוב את זה איפשהו..
אני מרגישה איך לאט לאט כל החברויות שלי מתפוררות. וזה חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
