אני יודעת שהמון זמן לא הייתי. אז הגיע הזמן לכתוב.
יש לי את הסיבות שלי שלא כתבתי, וגם אולי שאני קצת עצלנית.לפעמים אין לי כח כל הזמן לעדכן.
אני מקווה להשתפר בזה בעתיד.
הנה משהו שכתבתי לפני די הרבה זמן:
שום דבר לא נגמר. אף פעם.
אתה באמת חושב שזה יעבור מתישהו.
"עד החתונה זה יעבור" הם אומרים. ואתה מאמין.
כזה תמים, קטן, נאיבי.
ואתה גדל ומבין שהכל משפיע. כל מה שחשבת שיעבור ונגמר משפיע עליך. הופך אותך לאדם שאתה נהייה.
ואתה מנסה לשכוח. לפתוח דף חדש, ואתה מנסה. אתה חושב שהצלחת. אבל יום אחד. הכל מתפרץ ממך.
ואתה מתייאש ומתרגז ומתעצבן וכועס. ואתה מתיישב. דמעות זולגות מעיניך בלי רצון.
ואתה מבין ששום דבר לא יעזור.
אני מניחה שאני עדיין מזדהה עם מה שכתבתי. זה מין רגע כזה של התבגרות, שפתאום אתה מבין דברים. כשאתה קטן אתה בטוח שקורה משהו, ואנשים ממשיכים האלה. מישהו מת, אישה נאנסה, מישהו עבר טראומה. כל הדברים האלה.
רק כשאתה מתגבר אתה באמת מבין איך זה משפיע עליך, איך זה לעולם לא עוזב אותך. בחלומות אתה חולם על זה, חושב על זה, וזה כבר נהיה חלק ממך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
