עברתי לסמר.

מדהים איך הכל חיכה לי שם, כאילו מוכן ומזומן רק לי שאגיע, ובבת אחת הכל מסתדר ונעשה וקורה.

אני מתנדבת בחוות סוסים טיפולית בגרופית, עובדת יומיים בשבוע ברפת, מתנדבת במכון ערבה, שהוא קמפוס ערבי יהודי בקטורה- ועוזרת להרים סמינרים בנושאים סביבתיים לערבים ויהודים, לומדת בחוג אומנות, בחוג ערבית ובחוג סקסופון, מנגנת בלהקה ומטפסת בקיר טיפוס שבאילת.

וכל זה קיים, ולא עוד מעט, לא תיכף ולא מחר. עכשיו.

מדהים שם. באמת. סמר הוא אחד הקיבוצים האחרונים בהחלט שנשארו קיבוציים בכל רמ"ח אבריהם. חדר אוכל פתוח לחלוטין, מכוניות משותפות לכולם, אפילו קופה פתוחה ממנה כל אחד יכול לקחת במקרה הצורך. וכשהכל פתוח ואין מגבלות, וכל כך כל כך כיף כשזה ככה, כולם נרתמים כדי לשמור על זה. אני מוקפת באנשים איכפתיים ואחראיים.

סמר הוא קיבוץ קטן. ודווקא בגלל שגרים בו רק 300 חברים, האווירה היא משפחתית ומספקת כל כך. אני גרה בחדר קטן וחמוד מאין כמוהו, אצל משפחה נחמדה להפליא, ומרגישה באמת שייכת.

וכמובן, הכל טובל בהרי הירדן העצומים ממזרח, שנשקפים בכל בוקר מבעד לאד וזריחה מהממת, ובהרי הערבה התיכונה ממערב, על נחליהם העמוקים וצופני הסוד;

ובאמצע, באמצע... חולות ומרחבים אינסופיים, מטעי תמרים זקופים יוצרים כתמי ירק, ושיטים מדבריות מעטרות את השממה.

חזרתי אל המדבר. בבת אחת נרפה הלחץ העצום של העיר, שאפילו לא הייתי מודעת לקיומו. אני במקום המתאים לי, בנקודה המדויקת ביקום בה יכול להיות לי טוב, ולו רק הייתי רואה זאת קודם.

ולו רק בשביל להסיר כל צל של ספק-

האינטרנט לא יהרוס לי שוב. זהו. מעתה, בהתאם לצרכיי, הדף הזה ישמש או כבמה פתוחה לכתבים שיבואו או נכתבו כבר, ללא שום קישור למצבי הנוכחי, או כמחברת סגורה וחתומה בקוד כניסה, למניעת הישנות אירועים. הלקח נלמד, קדימה הלאה.

ולסיום-

לא, זה לא בחרמון, זה במצפה רמון!

שבת שלום!