אני מרגישה כ'כ ריקה אבל מצד שני מרגישה יותר מידי דברים שלא היתי רוצה להרגיש.

אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. משהו ממלא אותי אבל אני מרוקנת.

יותר מידי ריבים וצביעות, אני כבר לא עומדת בזה.

הריבים עם ההורים לשמוע כמה שאני לא טובה ולא נכונה לדעתם.

אני כבר מתחילה להתעלם, למרות שכ'כ רוצה ליהיות קשורה למישהו.

אני רוצה מטרה - אני רוצה לעשות משהו עם עצמי כי כרגע אני לא מוצאת את עצמי.

או שאולי אני מחפשת במקום הלא נכון.[?]

הכל ניראה יותר מידי לא אמיתי. אשליה ממושכת.

אנשים לא נכונים, מילים לא נכונים או שסתם יותר מידי מחשבות ותשומת לב לפרטים הקטנים.

בתקופה כזאת באמת צריך להשתגע בשביל להישאר שפוי. אני לא חושבת שזה מתאים לי.

כמה שאנשים ידברו ויצעקו - ולא משנה עד כמה הם קרובים זה לא ישנה אותי. את מה שיש לי את מי שאני. אני רק רוצה לחזור להרגיש, בלי יותר מידי להבין או להגיד, להבין שאני אוהבת או רוצה, כי כרגע אני רק מתאכזבת ומרגישה מלאה בריקנות[?] אולי זה הרגש? אני כבר כמה ימים מנסה להבין מה זה ואני לא מצליחה אז אולי עדיף להשאיר את זה ככה עד שזה יעבור. למרות שתמיד אמרו שלהתעלם אף פעם לא הפתרון הנכון. לכולנו מותר מידי פעם לא? הרי אני לא בורחת מזה אני מודעת לזה אני פשוט נותנת לזה זמן לעבור.

העיקר להשאיר את החיוך הזה על הפנים בשביל לא לפתוח עוד דעות עוד מחשבות של אחרים. בשביל להפסיק את האנרכיה שהולכת עכשיו ביני לבין שומדבר. בשביל לא לאכזב עוד אנשים ולתת להם להראות לי כמה ששומדבר לא שווה יותר. אופטימיות זאת לא המילה הנכונה גם פסימיות לא מתאימה לפה. אני חושבת שזה יותר מתאים למשחק מוחות. לא לחפש יותר תירוצים כי הכל בסופו של דבר עובר. גם בדקה הכי קשה יהיו רק 60 שניות וצריך לדעת שזה יעבור....

אני לא אגיד שיהיה טוב אבל אני אגיד שזה יסתדר גם אם אני לא אהיה מרוצה מהסידור.

לדעת שאין דבר כזה פתרון נכון.