המרדף אחר האושר

החודשיים האחרונים היו.. עקלקלים.

היה מספר מטורף של עליות וירידות במצב הרוח, אולי 4 פעמים בשבוע.

היה לי מאוד קשה להתמודד עם חוסר היציבות הזה.

במקום העבודה החדש-ישן שלי, ההתחלה היתה מאוד נחמדה. היה נראה לי אז, שגם אם העבודה עצמה (מכירות טלפוניות) אולי לא הכי באופי שלי, וקצת לא נעימה ודורשת ממני להפוך את חברבורותיי, אוכל להנות שם.

מקום העבודה שנכנסתי אליו לפני 3 חודשים הוא לא מקום העבודה שאליו אני מגיעה בזמן האחרון.

בתקופה הראשונה האווירה שם קסמה לי. אנשים שהכרתי שם, חלקם מאוד נחמדים, הנעימו את זמני בעבודה. זה לא שלא עבדנו. להפך. עבדנו מצויין. בין שיחה לשיחה זרקנו מילה טובה האחד לשני, מידי פעם קמנו לשחרר רגליים ולראות מה נשמע עם כל האחרים, וזה מצא חן בעיניי. גם היה לי קל יותר לעבוד כי לא היה לי זמן להתרגש מהאנשים מצידו השני של הקו, שהם בלשון המעטה לא תמיד שיא הנחמדות.

היום האווירה הזאת לא קיימת יותר. תהליך "התייעלות", הם קוראים לזה. שב עם הטלפון והמחשב ותירקב. בימים האחרונים אפילו העבירו איזה חוק שגם לשירותים יש מספיק זמן כדי ללכת בהפסקה. איזו הגזמה.

חוץ מזה, מאז שהתחלתי ללמוד היה לי מאוד קשה לשלב בין הלימודים והעבודה. בזמן הלימודים הטריד אותי חוסר ההצלחה בעבודה ובזמן העבודה הטריד אותי חוסר ההצלחה בלימודים. במקום שהמשאבים הנפשיים שלי יתחלקו 50-50 יצא שהם התחלקו 0-0, אף פעם לא באמת הייתי מרוכזת במשהו.

אינספור ימים הייתי עייפה ומדוכדכת. האמת שמהלימודים אני די "נהנית" עד כמה שאפשר להנות. יש לי מורה מקסים ומקצועי. הוא גם יודע לעשות את השיעור מעניין ככה שלא נירדם, וסה"כ הלימודים הם במקום הראשון אצלי ואני תמיד צריכה להזכיר את זה לעצמי.

עוד כמה ימים תכננתי לצאת לחופשה מהעבודה, לרגל 3 שבועות האחרונים עד הבחינה. אני לא עומדת בנטל השיעורים בכלל בשבועיים האחרונים, מחוסר זמן וחוסר ריכוז. אבל הימים האחרונים הובילו אותי לחשוב שאני בכלל לא רוצה לחזור לעבודה הזאת אחרי הבחינה. כבר לא טוב לי שם. והעבודה הזאת  לא מתאימה לי גם ככה. אני ביישנית מידי, אני לא מצליחה למכור. הכיוון הוא החוצה.

חשבתי לי איזו עבודה הייתי רוצה. רוצה במובן של יותר מ"מוכנה להעביר את הזמן בשביל לקבל קצת כסף". רוצה במובן של עבודה שתוכל לגרום לי הנאה וסיפוק. ואני נזכרת בשירות הלאומי. כמה היה לי שם קשה, אבל הרגשתי שצריכים אותי, הרגשתי שאני מועילה, ובסוף היום הייתי מרוצה.

אני מעריצה את המנהל שלי בעבודה. אדם משכמו ומעלה. בחור בן 27 או 28, נמוך קומה, שלא מזמן קודם לתפקיד של מנהל כל המחלקה. מקסים אותי לראות איך שהוא לא חי לפי האגו שלו, הוא לא מפחד מאף אחד ולכן הוא מדבר עם כולם בגובה העיניים ולא מלמעלה. צריך להיות אדם ממש בעל ביטחון כדי להיות מסוגל לעשות זאת.

ואחמ"ש חדש שהגיע לפני כשבוע ממחלקה אחרת. גם כן בחור מקסים. תוך יומיים כבר למד  את השמות של כולם (יש אחמשים שהם כבר לא מעט זמן שם, ועדיין לא יודעים את השמות של אנשים) , בעיניי זה דבר מאוד חשוב. לדעתי אין דבר יותר מזלזל מאשר לקרוא לאדם בשם משובש או לא לדעת את השם שלו בכלל. הוא כל כך יעיל, גם כן לא בנאדם של אגו. כשמבקשים ממנו משהו באותו רגע הוא מבצע כי הוא מבין שדווקא ככה יכבדו אותו. זאת בניגוד לאחמשים אחרים שאם תבקש מהם משהו תמיד יגידו "עוד מעט" כדי שתבין שהם "עסוקים מאוד עכשיו ואתה מה-זה לא בראש מעייניהם". הוא עובר אולי 10 פעמים ביום לשאול מה שלומי (ומה שלום כולם כמובן) וכבר אמרתי לו שאני לא רגילה לזה, וזה מאוד יפה בעיניי.

ואז הבנתי.

מה שהם עושים זה בדיוק מה שעשיתי אני בשירות הלאומי.

כ-50 תלמידים. ושמתי לי למטרה לא להזניח אף לא אחד מהם.

דרך ההתעניינות, האכפתיות, קיבלתי מהם את כבודם.

דרשתי מהם להיות טובים יותר, והם גם היו.

זה מה שאני צריכה לעשות.

הייתי הולכת להיות מורה. אני יודעת ללמד. ואני גם חושבת שאני יכולה להיות מחנכת טובה.

אבל החינוך היום נמצא בשפל.

היום אם תלמיד כלשהו מתנהג בצורה לא מקובלת והמורה רוצה להעניש אותו, יבואו ההורים ויגידו "לא ולא".

בידיו של המורה היום אין שום כוח.

חבל.

אולי למרות מה שחשבתי כשרק התחלתי לעבוד, כן יתאים לי להיות אחמשית. הייתי רוצה להיות עבור אחרים מה ששני המנהלים שסיפרתי עליהם הם עבורי.

אני יכולה להיות מנהלת מצוינת. כי אני הבנתי מה שלצערי המנהלים בעבודה שלי לא הבינו. שתוצאות טובות מגיעות מאנשים מרוצים, מאנשים שמרגישים שרואים אותם, ולא מאנשים שצועקים עליהם או מסתכלים דרכם כאילו היו אוויר.

כבר הודעתי על עזיבתי. המנהל אמר שחבל, כי אני חמודה ועוד משהו שאני לא זוכרת. ואולי אני אעבור לשירות לקוחות בחברה כי אני מאוד שירותית. אני זוכרת, עוד בטלפון לפני הראיון עם המגייסת משאבי אנוש, הועלה העניין. ידעתי כבר אז ששירות לקוחות יותר מתאים לי ממכירה, אבל לא הלכתי לשירות לקוחות בגלל שהם מתחילים מאוד מוקדם בבוקר ולי אין אפילו אוטובוס.  אבל אני אלך לראיון רק כדי לא לפספס. הוא אמר שיקבע לי אצלם ראיון ועוד לא קבע, ובינתיים המשכתי ללכת לעבודה (כי עוד כמה שקלים לא יזיקו). גם מחר אני מתכננת ללכת אבל נראה לי שזהו, אחרי זה כבר לא.

לפעמים עולה בי רעיון להיות מורה לפסיכומטרי. אולי זה יכול להתאים לי. ללמד אנשים שבאו כי הם רוצים ללמוד. גם כן קיים הפן של יחס אישי. יכול לשבת עליי בול, אני אבדוק את הכיוון הזה אחרי הבחינה.

אני מתחילה מעכשיו לחפש עבודה לאחרי הבחינה.

אולי שירות לקוחות פה קרוב. אולי עבודה של מוקדנית באיזשהו מוקד אבטחה.

אולי לטפל בילדים.

נראה מה יהיה.

איך הזוגיות תמיד נדחקת לסוף. לצערי אנחנו עושים טעות ומסתכלים יותר מידי לעתיד במקום על ההווה.. בינתיים החיים חולפים על ידנו. אני לא מרגישה שיש לי הנאות בחיים. הייתי רוצה יותר חברים, יותר הנאות. אני עוד צעירה ואני מרגישה מבוגרת. לא רוצה להגיע למצב של עבודה- שינה. את חבר שלי אני בקושי רואה כי שנינו עסוקים וכמו שכבר התרעתי כמה פעמים, כמה שיש לך פחות ממשהו, ככה הוא פחות חסר לך.

אני מוטרדת מהזוגיות בגלל שמצד אחד אני אוהבת, ואני לא רוצה לעזוב.

ומצד שני, אני לבד. והוא לבד.

זוגיות זה לא בטלפון.

אני אתגעגע לחבר'ה שהכרתי בעבודה.

אני מקווה שאני אכיר אנשים אחרים כמותם במקום אחר.

אני מקווה שאחרי הבחינה הפסיכומטרית דברים יתחילו להתיישב במקום. אז תהיה לי אפשרות לארגן לעצמי חיים שאני אהיה מרוצה מהם. אני מקווה שהוא יהיה חלק מהם, למרות שזה מרגיש לי קצת בעייתי, כי בהרבה מובנים הוא עוצר אותי.

צריך להיות לפוסט הזה המשך.

מקווה שיהיה לי זמן ושאזכור.

שבוע טוב.