"מה החיים האלה בלי לאהוב
באמת ומקרוב
עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות,
עד לנחמה, עד שיהיה נסבל לחיות
אדם צריך לחיות בשביל אחרים
לא רק בשביל עצמו,
לחפש ולמצוא, להתקרב ולבוא
אבל האדם - אין שלום בתוכו
איך יושיט את ידו לעוד שכמותו?
בל יתחפר בשתיקתו, אל יתחבא בה
אל לו לעצום עיניו, להתמכר אליה
לעמוד מנגד כשהאור גווע
רק נמצא, אבל לא נוגע"
(מוקי)
אני לא יודעת אם יש טעם לכתוב, ואם יש - מה בכלל לכתוב
נראה כאילו לא יעזור להתעמק בפרטים הקטנים, להסתכל פנימה
להתחרט
חרטה זה רגש כל כך מיותר
וכואב
בין אם זה על דבר שעשית
או דבר קטנטן שעשית
או דבר ש-לא עשית
זה לא משנה
חרטה לא תעזור
היא לא יכולה
אני שונאת את התחושה
של הרצון
לקחת את השעון רק כמה דקות אחורה
כמה שעות
שבוע.
הידיעה שאם זה היה אפשרי
היית עושה אחרת מה שעשית
מתקן את שבריר השניה של הטעות
והכל היה בא על מקומו.
כתבתי פה את השיר של מוקי דווקא הפעם לא בגלל הפזמון
שהוא נכון כשלעצמו
אלא בגלל המשפט
"רק נמצא, אבל לא נוגע"
כן, הייתי רוצה לחזור עכשיו
48 שעות אחורה
לנשק אותו
ואז לצאת מהרכב
מי יודע למה יצאתי מהאוטו באותו יום
כמעט בלי להגיד שלום
בהרגשה לא נעימה
הצקה קטנה בבטן
שמאז הלכה וגברה
בכל רגע
עד לרגע הזה.
מי יודע אם זה היה חוסר הביטחון שלי
או שבאמת היה לו משהו מוזר בעיניים
שגרם לי להרגיש באותו רגע
כאילו שהוא לא רוצה שאני אגע
או אתקרב
מי יודע מה הבריח אותי ככה
זה חבל.
חבל זאת מילה מיותרת.
אם היה אפשר לבקש דבר אחד
כמו שתמיד שואלים
מה הכי היית רוצה?? בעולם
אז זה פשוט לא להכיר את הרגש הזה - חרטה
לא להרגיש את זה אף פעם
אין לי בעיה עם פחד, תסכול, כאב, פגיעה, וכל רגש רע אחר
אבל עם חרטה אף פעם לא התמודדתי יפה.
יש לי הרגשה
שאני לא אראה אותו יותר
היום הוא כבר לא נישק
זה טיפשי
שזה בגלל דבר כזה קטן
שאפילו לא שמתי לב אליו
זה עצוב שזה בגלל דבר כל כך קטן..
שניה קטנה
ועוד 48 שעות
הבדל שמיים וארץ
היתי רוצה שזה יחזור להיות כמו קודם
שהוא יחזור להיות כמו קודם
שאני אחזור
שהדבר הזה שמרחף באוויר ייעלם
אבל משהו אומר לי שזה לא יקרה.
זה פשוט שניה אחת
ועוד 48 שעות
מאוחר מידי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
