המרדף אחר האושר

החודש האחרון ובעיקר השבוע האחרון היו בשבילי נקודת מפנה גדולה.

יעידו אחרים ואעיד בעצמי שאני "קורנת" או "זוהרת" - בקיצור פשוט שמחה.

הסיבה העיקרית לכך היא החבר החדש.

החבר החדש הוא שונה מהקודמים.

פעם זה היה ככה : או שהיה רגש, אבל לא היה אפשרי להסתדר עם החבר, או שהיה מאוד נחמד אבל חסר רגש, ושניהם הם לא טובים.

והנה בהפתעה זה קרה לאט לאט.

מהרגע הראשון הרגשנו כמה שפשוט כיף לנו אחד בחברת השניה.

מיום ליום זה גובר ומתגבר.

מתחזק.

זה מתקדם בצורה מושלמת.

לא לאט מידי, ולא מהר מידי.

וקיימת הנאה אמיתית מהדברים הפשוטים ביותר - שיחה, הליכה משותפת, שינה משותפת, קירבה.

והרגש גם כן קיים, והוא יחד עם ההנאה והקירבה התחיל קטן והוא גדל וגדל בצורה ממש - איך לומר?

כמו עקומה ישרה.

(מתמטיקאית שכמותי)

ההנאה, הקירבה, ההיכרות, החיבור, התקשורת, הרגש, הכל מכפיל את עצמו מיום ליום ופשוט כיף.

עכשיו הוא בלונדון, שבוע - שישי עד שישי.

הגעגועים טובים לי.

הגעגועים גרמו לנו להבין שאנחנו לא מדמיינים.

זו כנראה אהבת אמת.

אני מאושרת מהגעגועים האלה שלנו.

עד עכשיו , עד ממש לפני שעתיים, פחדתי להיות מאושרת לגמרי.

בדיקת הHIV שהוא ביקש ממני לעשות (ומעניין שלא חשבתי על זה לרגע בעצמי) ועשיתי לפני חודש - גרמה לתקופה האחרונה להיות מורטת עצבים, כשהוא היה פה זה עוד היה בסדר, כי היה מה שהסיח את דעתי.

אבל, ביומיים האחרונים, כשהוא לא פה ואני פנויה 100% לעצמי, ועוד אחרי שעברתי אתמול בלילה ברחוב ליד מי שהחשש שלי נבע ממנו, והוא לא נראה לי טוב,

הגעתי למצב חרדה מאוד גבוה, ממש נהייתי כבר בטוחה שהבדיקה תחזור חיובית,

מצאתי "סימנים" פיזיים,

וכבר עמדתי להשתגע,

מרגישה באמת ובתמים את הרגע האחד הזה שאליו הכל מתנקז - רגע של חיים ומוות,

מתחננת לאלוהים שייתן לי את החיים , ומצד שני בטוחה שזהו זה, ונגמר, ומתכננת איך רגע אחרי שאשמע את הבשורה המרה, אגמור את החיים שלי- כי מה שווים לי חיים בלעדיו, ובלי אף אחד אחר, ובלי היכולת להביא ילדים.

הייתי צריכה את הלקח הזה - את הפחד הקיומי האמיתי והמוחשי הזה כדי ללמוד מטעותי.

לא יכולתי לחכות עוד לסוף השבוע , וכבר היום - כשאני בדרך להתקשר אליו ולדבר איתו - התקשרתי לרופאה ושמעתי שהתוצאות אצלה וכבר הייתי בדרכי אליה.

ידעתי שקיימות 2 אפשרויות. חיים או מוות (הייתי יותר בטוחה כבר במוות)

או שאני אשמע שזה שלילי, וישר בשמחה אתקשר אליו ואהיה מאושרת

או שאני אשמע שזה חיובי, ואז הכל משתנה, לא התכוונתי להתקשר לאף אחד, לא התכוונתי להשאר לשמוע ממנה על דרכי הטיפול, וכבר תכננתי את מותי.

לא הייתי חיה חיים כאלה.

לא יכולה לסבול את המחשבה על כך שמכל המחלות בעולם אני אצטרך לחיות ולמות עם המחלה היחידה שהיא גם חשוכת מרפא והיא גם היחידה שתלויה אך ורק בי - היא לא עוברת באוויר, ולא מקרינה,או שום דבר חיצוני  אלא זאת המחלה היחידה שעל אחריותנו בלבד להשמר ממנה.

תודה לאל, תודה לאל שהתשובה היתה שלילית.

אני את הלקח למדתי.

אין "לי זה לא יקרה" ואין פה משחקים.

קיבלתי את החיים שלי במתנה, פשוטו כמשמעו.

אני אלך איתו לבית הכנסת לעשות ברכת "הגומל", ואחר כך נשים את כל הפרק הזה מאחורינו, ונמשיך את הזוגיות המדהימה הזאת, בלי הפחד שמא הבדיקה הזו תיקח אותנו אחד מהשניה.

אין מאושרת ממני ברגעים אלה ואין מילים שיוכלו לתאר את עוצמת הוקרת התודה שאני חשה.

והמסר היחידי שיש לי למי שקורא פה:

זה לא מצחיק

זה לא משחק

תמיד תשמרו

כי אחר כך אין דרך חזרה

ואין תיקונים

לא במקרה הזה

אין "סליחה" ואין "לא התכוונתי"

ובטח ובטח שאין "לא ידעתי"

ואם אתם עומדים לעשות שטויות או חושבים שזה מצחיק, תיכנסו לאתר על איידס (זה כל מה שעשיתי בחודש האחרון) ותקראו רק קצת, מבטיחה שתיתקפו פחד לחייכם שיגרום לכם לחשוב פעמיים.

אלוהים, תודה על הלידה מחדש.

תודה על ההזדמנות השניה.

ותודה על האהבה הגדולה ששלחת לי.

וכמו שכתוב בתהלים "ואני תולעת" מי אני ומה אוכל לעשות כדי להודות לך?

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו