המרדף אחר האושר

אני רוצה כבר כל כך הרבה זמן, לכתוב כאן את המחשבות שחוזרות אצלי מידי יום ביומו. את התקוות שלי, החלומות שלי, התוכניות שלי, והמעשים שלי.

זה מחכה כל כך הרבה זמן בפנים, רוצה לצאת, ואני עוצרת. ומרגישה איך כל יום יש עוד ועוד מה לכתוב ולא יודעת איך להתחיל ואיך לסיים.. "אז מחר".

אני אנסה...

חגגתי יום הולדת 20. לפני שבוע בדיוק.

20! להאמין? לא להאמין? החלפתי קידומת כמו שאומרים. הגעתי לגיל שמעולם לא חשבתי שהוא אמיתי, שתמיד בני ה20 נראו לי כאלה גדולים, ואני כזאת קטנה.

איך יכול להיות?

הנה אני בת 20. מתחילה את העשור השלישי בחיי.

אולי העשור הראשון בחיי כאישה.

כעצמאית.

אני זוכרת, בנובמבר, חברה אהובה מאוד שלי (זו שהיתה איתי בשירות הלאומי) הזמינה אותי ליום ההולדת שלה. אז עוד היינו לפחות מבחינתי, פחות קרובות, ומשם בערך הקשר הלך והתחזק עד למקום שבו הוא נמצא היום. בכל מקרה, יצאנו למועדון חביב פלוס מינוס, אבל היה ממש כיף. אני זוכרת. באותו ערב.. רציתי קוויתי והחלטתי שביום ההולדת הבא שלי אני אחגוג לראשונה!! עם חברים. עצוב או מצחיק - הפעם האחרונה שחגגתי בה יום הולדת עם חברים היתה בגיל 9. מאז כל יום הולדת לא היו לי חברים להזמין.

השמחה היתה גדולה כשהבקשה שביקשתי לגיל 20 התממשה ולכבודי התייצבו ברצון 8 אנשים.

חברים טובים. אנשים שאני באמת אוהבת.

לא האמנתי עד לרגע האחרון שזה יקרה- שבכלל יש לי חברים, ושהם יטריחו את עצמם בשבילי ורק בשבילי. זה מרגש אותי עד עכשיו. עוד הוכחה שאני השתניתי וכל אורחות החיים שלי השתנו. אני חושבת שגיל 19 היה היום הולדת האחרון שלי לבד (ב"ה).

:)

נו  -  אז זה כבר בטוח. כשרוצים משהו כל כך, ומחליטים "יהיה לי את זה לא משנה מה" זה נותן מספיק כוח ואהבה כדי לממש כל דבר. ואני רוצה לשתף את הבלוג הזה כבר הרבה זמן בתוכניות שלי.

אני אחרי שבוע של חופש מהשירות הלאומי ולפניי עוד שבוע. אחר כך אני חוזרת למקום ששינה לי את החיים כל כך לשבועיים בדיוק. לבד, בלי החברות שהכרתי שם (כי הן כבר סיימו) ואז בטח אעזוב בדמעות של עצב, התרגשות וצביטה בלב (רגשנית זה השם השני שלי).

אני כבר רואה לא צעד אחד ולא שניים קדימה.

יש אומרים "אדם מתכנן ואלוהים למעלה צוחק" ואני לא יודעת אם יש דרך אחרת חוץ מלתכנן. כמובן שאין מאמינה גדולה ממני בכך שדברים לא תמיד קורים  בדרך שתכננו וצריך לדעת גם לזרום עם שינויים.

ובכל זאת -כך.

בקרוב אני מקווה שאתחיל לעבוד. אני די בררנית, נכון. אני רוצה משרה שתשלם קצת יותר ממינימום ותאפשר לי גם להחזיק חיים (עד כמה שאפשר) וגם ללמוד בבוא הזמן.

ביום שני יש לי ראיון ראשון לעבודה שאני מאוד רוצה - בע"ה אם אצליח להיות עצמי ולא הביישנית (ביישנית? חרדה חברתית ואנטיפתית) שהייתי פעם אני אעבור. ואם לא - יש עוד כמה שנראות לא רע.

ביום שלישי מתקיים טקס חלוקת תעודות סיום שירות לאומי- זה יהיה נחמד.

ואיך כמעט שכחתי.

אחרי לבטים רבים וקשים,

אחרי עצות מאנשים שלא כל כך מבינים

ואחרי שאלות ששאלתי את עצמי

עצה אחת נכונה (ככה זה תמיד בחיים שלי)

מהאדם הנכון (ואהוב)

בזמן הנכון

גרמה לי להחליט סוף סוף

ללכת אחרי הלב, הרצון, התשוקה שלי

ולשים מאחור את "מה שחשבו וחשבתי שאהיה"

ולכן אני אלמד בע"ה פסיכולוגיה

כשהכוונה היא למעלה - לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

משמע להיות פסיכולוגית בעלת קליניקה (ואם ייצא גם מטופלים)

למה דווקא פסיכולוגיה?

כי זה אולי הדבר היחיד שמעניין אותי

כי יש לי השפעה טובה על אנשים

כי בורכתי בכישורים מסוימים

שאמנם לא תואמים את מה שאנשים אחרים חושבים

אבל לא מעניין אותי לשבת מול מחשב ולתכנת

או להיות פרופסור למתמטיקה

או רופאה

רק כי יש לי "נתונים ריאליים גבוהים" ולכן "יועדתי לגדולות"

הגדולות שלי הן אחרות.

אני לא חושבת שזה יהיה בזבוז

להפך

אני חושבת שזה הדבר היחיד שלא יהיה בזבוז

בלשון העצה

"עדיף שתעשי משהו שאת באמת אוהבת, בשביל קצת פחות כסף ויוקרה.."

יש אנשים שתמיד אפשר לסמוך עליהם שיידעו מה המילה הנכונה.

בסרט "המרדף אל האושר" של ויל סמית - שאהבתי מהרגע הראשון. יש משפט חכם שהאבא אומר לבן שלו רגע אחרי שהוא מנפץ לו את החלום על כדורסל מקצועי. הוא אומר לו:

"היי. אף פעם אל תתן לאף אחד להגיד לך שאתה לא יכול לעשות משהו. אפילו לא לי!! אנשים לא יכולים לעשות דברים מסוימים - ולכן הם רוצים לגרום לך לחשוב שגם אתה לא יכול. אם יש לך חלום - לך אחריו ותשיג אותו!"

אז

הפסיכומטרי יהיה אי"ה בפברואר. את הקורס אתחיל בדצמבר בע"ה.

אני הולכת על זה בכל הכוח כי לא קל להתקבל לפסיכולוגיה ועוד פחות קל להתקבל לתואר השני (ממש על סף הבלתי אפשרי).

אני רוצה ללמוד ב"אקדמית תל אביב יפו" כי אחרי כל הבדיקות שלי זה המקום היחיד שגם נראה רציני וגם יש לי תחושת בטן טובה לגביו.

את הלימודים אני אתחיל בע"ה באוקטובר עוד שנה.

3 שנים לתואר ראשון במדעי ההתנהגות.

ועוד שנתיים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

ועכשיו תגידו - נראה לכם שיש משהו שיכול לעצור אותי?

(אם היססתם לרגע - תקראו שוב!!!)

(יש עוד. תמיד יש עוד. מדברים שאני רוצה לבית העתידי שלי, למשפחה שלי וכו' וכו')

עד העדכון הבא - שבוע טוב.