אני אתחיל מהדברים הקטנים, ואולי ברצף הכתיבה אני אצליח (כמו פעם) להגיע לדברים הגדולים יותר.
בשעה טובה נרשמתי לקורס פסיכומטרי, שיתחיל ב3.12. כמה נחמד. מרגע התשלום קיבלתי בדואר רשום ספרים מציקים, וסיסמא ללמידה באינטרנט. מאז אני מבלה כל רגע פנוי על המחשב בשינון של מילים באנגלית ובעברית. האמת שזה די כיף. הרבה זמן לא למדתי, לא הרחבתי אופקים, וכבר שכחתי איך ההרגשה להפעיל קצת את המוח.
אני כל כך נהנית מזה שאני בוחרת בזה על פני כל מיני דברים אחרים שפעם הייתי מעבירה בהם את הזמן, וזה סימן טוב. כי פחדתי שאני לא אצליח לשבת על התחת וללמוד.
התקבלתי סוף סוף לעבודה. גם כן טלמרקטינג, אבל בחברה טובה וגדולה. נראה שהאנשים שם ממש נחמדים, האווירה נראית נעימה וזה מספיק לי. בהתחלה הייתי מאוד בררנית עד שהבנתי שאין לי את הפריווילגיה הזאת.
השבוע שעבר היה אמור להיות רצוף ראיונות. בכל יום ראיון או יום היכרות במקום אחר.
ביום ראשון שעבר עבדתי בחנות בגדים בקניון, זה היה מתיש. כאבו לי הרגליים אבל הצלחתי למכור דברים וכבר התחלתי לחשוב טובות על העבודה הזאת ולרצות בה, עד שהבנתי שדווקא בחנות הזאת לא נוהגים כשאר החנויות ולא משלמים אפילו לא אגורה כעמלת מכירה. החלטתי שבשביל מינימום אני לא עומדת 6-7 שעות על הרגליים בלי הפסקה, רודפת אחרי לקוחות, מקפלת, מסדרת, ומנקה.
הראיון הבא כבר היה בחברה שבה אני אתחיל לעבוד ביום ראשון! תודה לאל.
זה יהיה נחמד לצאת סוף סוף מהבית אחרי חודש וחצי של חופש.
להתחיל להרגיש ברת תועלת. להתחיל להכניס כסף.
זה ממש משמח אותי.
רציתי לכתוב על החבר שלי, אני רוצה כבר כמה ימים.
אבל
אני חושבת לעצמי
מה הטעם?
מה זה יעזור לכתוב פה?
אולי זה רק יקלקל עוד יותר?
אני אפילו לא יודעת ממה להתחיל.
אני לא יודעת אם טוב לי או רע לי.
מה שבטוח, לא טוב לי כמו שהיה עד לפני נגיד חודש או ככה. חסרה לי תשומת לב. חסרה לי הנוכחות שלו. חסר לי הזמן איתו. אני מבינה שקשה לשלב בין לימודים ועבודה. אבל בדיוק בשביל זה קיים יום שבת. וכשהעבודה והלימודים משתלטים גם על השבתות והחגים ועל כל דקה פנויה ולא נשאר מקום בשבילי - זה גורם לי להרגיש לא חשובה בכלל.
הוא יכול להגיד עד מחר שהוא כן מתגעגע. אבל אני יודעת מה זה געגועים.
והכי מעצבן זה לשמוע "כשתתחילי לעבוד - אז תביני. תיהי מותשת. תיהי עסוקה. לא תיהי בטלנית כמו עכשיו.. ולא יהיה לך זמן להתגעגע כל כך הרבה."
איזה קשקוש.
זה לא שאני איזו משועממת. מה הוא מבלבל לי שיעמום עם געגועים.
כל כמה ימים אני עושה בדיקה קטנה. מסתכלת קדימה מה הולך להיות בעתיד הקרוב והקרוב פחות. עד עכשיו כל מה שהייתי מרוצה ממנו זה התחום הזוגי. ועכשיו זה בדיוק להפך.
אני מסתכלת על פרנסה ותעסוקה ואני מבסוטה. סוף סוף אני הולכת לעבוד ולהיות עצמאית. סוף סוף יהיה לי כסף לכל מה שאני צריכה ורוצה. סוף סוף אני אוכל להרשות לעצמי לחיות את החיים שאני רוצה. וסוף סוף אני מתחילה להתקדם לכיוון לימודים.
אני מנסה לראות מה מצפה לי איתו. ופתאום זה לא נראה כל כך מתוק. אם עכשיו, כשאנחנו עוד בקשר טרי יחסית, הוא לא רוצה יותר שאני אישן אצלו (כשעד עכשיו זה היה בערך 3 פעמים בשבוע) כי הוא מפחד שיימאס עליו - אז מה צופן העתיד? מה בכלל יכול להיות לנו אם מעכשיו זה ככה? אני מרגישה שאנחנו כמו שני זרים, פתאום.
פתאום אני מרגישה כמו מישהי שאין לה חבר.
כמו מישהי שאוהבת ומתגעגעת למישהו שבכלל לא שלה. לא איתה.
חסרה לי תשומת לב. חסרה לי חיבה. חסרה לי ההרגשה שהוא באמת מתגעגע. חסרה לי ההרגשה שאני נאהבת ורצויה, ולא כאילו עוד רגע הולך להגמר לו ממני.
אתמול בלילה התהפכתי במיטה כשעה. בגלל סיבה כזו טיפשית.
כמעט הדלקתי את המחשב רק כדי לכתוב על נשיקה.
לא ידעתי איך להפטר מהמחשבות האלה עד שאיכשהו נרדמתי והיה לי לילה צרוף סיוטים והתעוררויות.
הבנתי שלא התנשקתי כבר 5 חודשים.
זה הציק לי חצי בצחוק במשך כל הזמן הזה. אבל לא הבנתי עד כמה עד אתמול בלילה.
התחלתי להזכר כמה זה טוב להתנשק. דבר כל כך פשוט וכל כך חסר לי.
לא נשיקות קטנות ומנקרות על הפה, כמו שהוא.
ולא ה2-3 נשיקות שהיו כשניסיתי לנשק אותו כמו שפעם אהבתי ונמשכו שניה והרגישו מוזר.
כל כך אהבתי להתנשק. זה אחד הדברים הכי טובים בעולם. כל כך מרטיט את הלב.
נזכרתי איך זה היה להתנשק עם האקסים שלי, שכולם היו מנשקים לתפארת.
מין משחק של תשוקה ורגש.
כמה חום יש בנשיקה.
אני מבינה עכשיו למה אנחנו כל הזמן צובטים ומרביצים אחד לשניה.
כי את מה שרוב האנשים מוציאים בנשיקות לנו אין איך להוציא.
אני מתגעגעת לתחושה הזאת.
לעצום עיניים ולהתמסר. אני מסוגלת להתנשק לילה שלם.
איזה הבדל עצום זה עושה בתחושה, בקשר, באינטימיות.
עכשיו אני מבינה שזה לא משהו שהיה חביב ועכשיו הוא חסר לי פיזית.
עכשיו אני מבינה שנשיקה מבחינתי תמיד היתה שיא הרגש.
הרגעים שאליהם מתנקזים כל התחושות, כל החושים.
אני מתגעגעת לכל נשיקה ונשיקה.
נשיקות הססניות, כשהלשון נוגעת-לא-נוגעת.
נשיקות חושניות, איטיות כל כך שהן בחצי שינה.
נשיקות של תאווה, שמתחשק לנשוך.
נשיקות שמתחילות בעדינות והולכות ונהיות מטורפות. מאהבה, מתשוקה, משכרון חושים.
הלוואי שהיה לנו את זה.
עם כל האהבה שיש לנו (אני אומרת שיש כי הוא אומר שדבר לא השתנה) וכל המשיכה שאנחנו מוציאים במכות כי "אני לא יודע/ת איך עוד לחבק אותך".. זה היה יכול להיות מדהים.
כשזה מהלב זה הדבר הכי הכי מרגש בעולם. וזה לא יוצא לי מהראש.
כמה שאני רוצה..
שיאכל אותי.
אז אני עצובה ואני שמחה.
שמחה ועצובה.
בצורה נורמלית ולא קיצונית.
כמו כל אדם.
אני כבר לא מפחדת מכלום כי אני יודעת שיש מי ששומר, יש מי שמכוון. יש מי שיהיה יד ימיני.
וכל מה שאני צריכה זה לזכור שהוא איתי כל הזמן, וגם בתוך המחשבות שלי, ולא לאכזב אותו.
סופשבוע נעים ובשורות טובות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
