הקורס, שהיה אמור להגמר היום, ייגמר ביום ראשון. המדריכה שהייתה חולה ב3 הימים הראשונים הגיעה אתמול, ראתה את מידת המוכנות הדי-נמוכה שלנו, ערכה הצבעה קטנה והרוב קבע להאריך ביום אחד. וטוב שכך.
ביום ראשון ייערך מבחן שאמור להיות קל מאוד, ואני מקווה שאת הקורס אני אסיים במעבר לחניכה והתחלת עבודה, ולא בניפוי.
סימולציה עוד לא עשיתי, אני מקווה שזה לא יהיה הדבר שיכשיל אותי. המדריכה הזו קצת מלחיצה (לא רק) אותי, ואני לא מאלה שלחץ מוציא מהם את המיטב במקרים כאלה, אלא להפך. לחץ משתק אותי. (או שאני מזלזלת בעצמי?)
מצד אחד אני מאוד שמחה לסיים את הקורס סוף סוף. עייפתי מבזבוז הזמן הזה, ואני רוצה כבר לעשות משהו!
מצד שני, קצת חבל לי שנגמר הקורס. בקורס יש לי אינטראקציה חברתית שלא היתה לי מזה הרבה שנים. הכרתי כמה אנשים ממש נחמדים והתגבשנו יחסית, וזה משמח אותי.
יש בתוכי אי שקט מסויים, שאני לא יודעת את הסיבה לו.
כבר כמה ימים שהשינה שלי מלאת חלומות מוזרים, אני ישנה יחסית הרבה שעות ועדיין קמה עייפה מאוד. אני מקווה שכשדברים יתחילו להתבהר ולהכנס לשגרה גם זה יסתדר.
כנראה שקשה לי ההמתנה שדברים ייכנסו לשגרה. הרבה עתיד להשתנות בחודש הקרוב.
המסלול בעבודה מתחיל מחניכה של שבוע וממשיך לעבודה כמו רגילה, רק תחת תמיכה של אחראית משמרת שמיוחדת למי שחדש, ככה שלא ניזרק למים קרים, וזה טוב. זה יהיה בערך חודש ואחר כך אני בכוחות עצמי (עדיין לא חסרים מנהלים ותמיד יש תמיכה, השתלמויות וגם מדריכות שאפשר לגשת אליהן - בכלל המקום נורא מחבק ותומך וזה מה שמצא חן בעיני בו מההתחלה).
הקורס של הפסיכומטרי מתחיל ב3.12 אבל שבועיים קודם לכן יש מפגשי רענון.. אז בעצם הקורס מתחיל בעוד שבועיים.
אני מקווה שאני אצליח לשלב בין הלימודים לעבודה, ובין הלימודים והעבודה לחיים האישיים שלי.
ואם בחיים האישיים כבר נגעתי, אז בנוגע לזוגיות אני חצויה.
לפרקים אני מרגישה שהכל כרגיל, הכל בסדר, ואני מאוד סבלנית ומקווה שדברים יחזרו לקדמותם, במילים שלו : "כשתיגמר התקופה הזאת, בעוד חודש".
ולפרקים.. אני מרגישה, כמו שכבר כתבתי כאן, שאולי הוא באמת לא מתגעגע מספיק. שאולי כמו שתמיד קורה העניינים מתקררים קצת, אולי באמת גם אני כבר מתרגלת לשבתות לבד, נהנית מהן, ואחר כך זה יהיה בלתי הפיך.
*עריכה*
כמעט שכחתי. הוא נישק אותי לפני כמה ימים. נשיקות צרפתיות לתפארת. קצרות ונעימות, העלו לי את הדופק וזה היה נחמד. לא יודעת. לא הצלחתי לגבש דעה האם הוא נהנה מזה גם, או שהוא מתאמץ בשבילי (לרגע היה נראה ככה, וברגע שלאחר מכן נראה אחרת). נו עוד שטות.
*עריכה*
ואחרי שכל זה נאמר.
אני באמת לא מרגישה מוטרדת מידי, או מפוחדת.
יחסית לאיך שהייתי פעם, אני אפילו די רגועה.
פעם הייתי נכנסת לחרדות מכל מיני דברים.
היום אני אחרת, אני בוטחת בדרך.
אין מה להגיד, אמונה זה דבר חזק. אפשר לנצח איתה הכל.
איתו.
אני פחות מתעסקת בעתיד (למרות מה שמשתמע מכל מה שכתוב כאן) ויותר מתעסקת בהיום, ברגע הזה.
אני חיה את היום יום. זה הרבה יותר קל. הרבה פחות מלחיץ, הרבה פחות גורם תחושה של רצון לברוח.
סוף שבוע נעים ועמוס בשורות טובות לכולם, בעזרת השם.
ושבת שלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
