במקום לכתוב (ויש על מה) - להוציא את הכל, אחרי שכבר מזמן הגעתי למסקנה שאת המוח הקודח שלי אפשר להרגיע די יפה בצורה הזאת - אני קוראת וקוראת. קוראת כל פיסת מידע משעממת שיש באינטרנט, מאתר לאתר, בשיעמום ענקי.
וזה לא שלא יצא לי לשבת ולהחליט "זהו זה, עכשיו אני כותבת ודי!". כן, אני פותחת את האתר. סוגרת את הדלת. כותבת אות ראשונה. ואז אין לי "כוח" ואני סוגרת ושבה על צעדיי חזרה לשיעמום בדמות טלויזיה / מיטה / אתרי אינטרנט משעממים.
השבוע שילמתי על כך מחיר כבד של מיגרנה עד רמה של חוסר תיפקוד ופחד לעמוד על הרגליים, כבר באמת שהתחלתי לחשוב שיש כאן משהו יותר גרוע ממיגרנה, מזל שהרופאה היקרה שללה דברים כמו לחץ דם וסוכר ואמרה מיגרנה אחרי שאני בצורה מכוונת לא העליתי אפילו את המילה הזו. אני רגועה יותר, ומטופלת במשככי כאבים "פלוס" שיש בהם גם קצת קודאין ועוד יותר קצת קפאין, מרגישה יותר טוב ויודעת שהגיע הזמן סוף סוף ללמוד את הלקחים.
אני צריכה לכתוב בכל פעם שמשהו נמצא לי במחשבה. זאת הדרך היחידה שלי לשחרר קצת לחץ, זה באמת מוציא לי את המחשבות (טובות או רעות) מהראש ומביא שקט, וגם גורם לדברים להתבהר כמעט בדרך קסם. ובצד השני - של חוסר הכתיבה, זה רק הולך ומחמיר. נהיה קשה יותר מפעם לפעם להחליט על מה לכתוב, ואיך, וכואב מידי הראש.
החיים שלי הם כאילו שקטים, רגועים, ושיגרתיים, אבל לי הם מרגישים ההפך. הקרקע היציבה יחסית תחת רגליי מתחילה להשמט ולפני שאמצא קרקע יציבה אחרת קיים לחץ ופחד.
לפני 9 חודשים השתנו לי החיים כשהגעתי למקום השירות שלי, כתבתי על כך כבר די הרבה פעמים.
תכף השנה הזאת נגמרת.
אני עוזבת יותר מסתם מקום שירות.
אני עוזבת את המקום הראשון שאי פעם עבדתי בו.
את המקום הראשון שבו השתלבתי חברתית.
את המקום הראשון שבו עשיתי משהו שסיפק אותי וגרם לי להתגאות בעצמי.
את המקום הראשון שבו הרגשתי כמו בבית.
אני עוזבת משהו שנהיה חלק מהחיים שלי או אולי יותר מזה - מקום שנהיה הדבר הכי חשוב בחיים שלי.
ברור שזה מלחיץ אותי.
אני מרגישה כאילו הגעתי לשם בלי כלום ואני יוצאת משם בלי כלום, כמו אורחת לרגע, עוזבת ומשאירה שם חברים, ילדים, וחלק גדול מהלב שלי.
אבל בעצם זה לא נכון. אני לא יוצאת בלי כלום. אולי בצורה מוחשית לא יישאר לי משהו משם, אבל אם יש לי קצת חוכמת חיים אני צריכה לדעת לקחת איתי את כל מה שקיבלתי במקום הזה. את האהבה, הביטחון העצמי, הידיעה שאני יכולה, החברותיות, הנתינה, החריצות.
אני צריכה לקחת את כל הדברים האלה איתי למקומות החדשים שאליהם אני אגיע.
יהיו שם אנשים אחרים.
תהיה שם עבודה אחרת.
יהיו מצבים אחרים.
אבל אני צריכה להשאר אני, ואיזה שיעור בחיים לימד אותי מי אני יותר טוב מהמקום הזה?
חוצמזה, המקום הזה לא סוגה בשושנים. יש דברים שאני שמחה להשאיר מאחור. כאבי הראש, כל התחלואות, כמה אנשים ממש מגעילים, לחץ ואחריות שלעתים היו גדולים עליי.
אם אני באמת אתגעגע כמו שאני חושבת - אני תמיד אוכל לבוא לבקר.
אני צריכה להרגע.
לא רק מזה, מהכל.
יש לי חבר תכף חודש.
זה טוב.
מעכשיו אני אכתוב יותר.
לילה טוב
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
