Dont Know,Dont Care

" היי אני רון, תודה על הסיגריה.."
"אין בעד מה, שטויות.."
"אז מה איך קוראים לך ?"
"נוגה."
"אהלן נוגה, שמעי אני מצטער אם הבהלתי אותך, לא יודע מה קרה לי שבהיתי בך ככה,יש בך משהו ממגנט.."
"תודה.. מה אתה עושה בשעות כאלו בחוץ ?" שאלתי.
פתאום הרגשתי כאילו אני הנהג מונית שמתחילה לשאול שאלות שאולי לא נחוצות.
רון החליט להתישב לידי ולספר לי בדרך, לי לא היה כלכך אכפת במילא הוא הולך להעביר לי את ה7 דק'
של סיגירה, זה יותר נחמד לעשן עם מישהו מאשר לבד.
"האמת שלא מזמן עברנו לכאן, וסתם באתי לבחון את הסביבה, אני רואה שאני לא היחיד.."
"אתה היחידי.. אני באתי רק בשביל לעשן."
"איפה את גרה? תני לי לפחות ללות אותך הביתה, אחרי שהבאת לי סיגריה את לא יכולה להגיד לי לא."
"אני רואה שאתה ישר קופץ לעינינים, אין אצלך סחור סחור אה...?"
"לא למה שיהיה לי, ראיתי אותך, בחורה יפה , יושבת לבד.. חשבתי לארח לך חברה"
רון נראה טוב,אין מה להגיד,לאחר שיחה ממשוכת הבנתי שהוא יותר גדול ממני בשנתיים,
הוא עבר לפה לפני כמה חודשים,אני זוכרת שאמא דיברה בטלפון עם החברות שלה היא זרקה משהו על השכנים החדשים
רק עכשיו יצא לי להכיר אותו,היו לו עיינים חומות דבש, שיער שחור וזקן צרפתי, לפי הבגדים אפשר לראות
שגם הוא חיי טוב.
במשך השיחה הוא סיפר לי שלפני שהם עברו הוא היה גר בתל אביב,והיה לו ממש טוב שם.
אפשר היה לראות עליו שהוא לא מהבחורים המתנשאים, כמו כל הבנים פה בהרצליה שתופסים מעצמם.
אפשר לומר שהיה ביננו קליק,חשבתי שאני אשב איתו 10 דק' גג, אבל השיחה התארכה ובלי ששמתי לב כבר השמש התחילה לזרוח.
השעה היתה כבר חמש לפנות בוקר והייתי צריכה לחזור הביתה, שמתי לב שאמא התקשרה כבר איזה חמש פעמים והיא כבר מתה מדאגה.
רון ליווה אותי הביתה,וכשבאתי להפרד ממנו לא יכלתי שלא לנשק אותו,היה ביננו משהו שבחיים לא הרגשתי,
עזבו את זה שאני בכלל לא מכירה אותו,וזה קרה.
אני לא מהבחורות האלו אבל הערב זה הרגיש לי נכון.
כשבאתי להפרד ממנו החלטנו לקבוע בשעה 12 באותו מקום.
האמת ששמחתי,פתאום החיים נראו לי יותר טובים,זה היה לילה קסום מבחינתי,
לילה שאני לא אשכח בחיים.

היום שלמחרת רק הגיע ואני חיכתי שהוא יעבור.
אמא העירה אותי בבוקר, ואני כמובן בשיא עצלנותי המשכתי לישון
לא היה לי כח לזוז, ככה זה שהולכים לישון שעתיים לפני שצריך לקום
חבל שלא נשארתי ערה, זה היה חוסך לי הרבה.
אך ברגע שהתעוררתי,חיוך ענקי עלה לי על הפרצוף,הרגשתי כמו ילדה קטנה
שקיבלה את הסוכריה שהיא כל כך רצתה.
פתאום הבוקר לא היה נראה כזה נורא,קיויתי שהוא יעבור מהר ויחשיך וככה
אני אוכל לראות כבר את רון,אוף, זה לא כיף - חשבתי לעצמי.
למה לא יכולתי להקדים את הפגישה ?? גם ככה עמרי חולה והוא לא מתכוון לצאת,
ואחרי שאני אחזור מבית הספר אני אמות משעמום טוטאלי.
כשכבר התחלתי להתארגן, אמא נכנסה לחדר.
לשם שינוי, אפילו לא צעקתי עליה למה היא דופקת קודם,הבטחתי לעצמי שהיום, אף אחד לא יהרוס לי את
המצב רוח יהיה מה יהיה.
"בוקר טוב מותק,את רוצה שאני אסיע אותך לבית הספר ?"
"לא אמא זה בסדר,בשביל מה המציאו את האוטובוסים ? אני מניחה שלא שמעת עליהם נכון..?"
"בטח ששמעתי,אהה נוגה,תדברי אלי יפה, אני לא אחת החברות שלך"
"וטוב שכך.."
"טוב אני לא מבינה מה הבעיה שלך,כל פעם שאני מנסה להיות נחמדה ולהתקרב אליך את פשוט דוחה אותי
אולי תסבירי לי באמת מה יש לך נגדי ?"
"אין לי כלום נגדך,פשוט תעזבי אותי בשקט.."
"אם זאת החלטתך, את עוד תתחרטי עליה אני מבטיחה לך"
"טוב ביי אמא" כבר הטונים שלי הפכו להיות לא ידידותיים.
נמאס לי ממנה, כל הזמן מתערבת לי בחיים, היא לא מבינה שאין לי שום קשר איתה
עם העוזרת אני בקשר יותר טוב.

כשיצאתי מהבית,אמא אפילו לא היתה מוכנה להסתכל עלי,וזה גם לא הפריע לי, המצב ביננו הפך להיות כזה
רק מלפני שנתיים, שבו מצאתי אותה בוגדת עם אחד החברים של אבא שלי.
מאותו רגע, הפסקתי לראות באמא שלי, אמא.
זה לא שאבא שלי תלית שכולה תכלת, אני מודה, אבל אותו אני גם ככה לא רואה כל היום אז
זה בסדר, אמא שלי זה דבר שונה, אולי בגלל שהערצתי אותה כל כך זה התנפץ לי בפרצוף, חבל - חשבתי לעצמי
בסופו של דבר כל הצדדים מפסידים פה ולא רק אני.

כשהגעתי לתחנת אוטובוס ישר הדלקתי סיגריה, הוצאתי את השוקו מהתיק ושמעתי מוזיקה,
אני שונאת את הבקרים האלו שקר,ואני צריכה לשים מעלי איזה מליאנטלפים חולצות ארוכות בנוסף
לתלבושת האחידה המזעזעת שהבית ספר שלי עשה.
התחיל לרדת שוב גשם בלי ששמתי לב,בדר"כ הייתי מתעצבנת על המצב, אבל היום לא!
היום זה יום מיוחד.
בעוד שאני שומעת מוזיקה, הרגשתי פתאום רטט של הפלאפון,
בתחילה לא הבנתי מי מתקשר אלי ברבע לשמונה בבוקר,עוד לא פתחתי את העיינים.
ראיתי שזאת סיגל, אחת שעובדת אותי,אני לא ממש מתה עליה,אבל היום,אפילו לא חשבתי על זה וישר עניתי.
"הלו נוגה?"
"היי סיגל מה נשמע ?"
"אממ האמת שלא משהו, אני לא מרגישה כל כך טוב, דיברתי עם מוטי והוא אמר לי
שאם אני רוצה יום חופש אני צריכה למצוא לי מחליפה,תוכלי ?"
בלי לחשוב פעמים ,הסכמתי,ידעתי שלעבוד שמונה שעות ביום חמישי זה טוב,
ככה גם אני אמצא לי עיסוק לאחר הצהריים,וגם הזמן יעבור לי מהר,כי בימי חמישי אין מצב
שלא תהייה עבודה.
אני עובדת במלצורת,המקום נחמד,עובדים סבבה, הכי חשוב שהזמן עובר מהר ואני גם מרויחה כסף.
"אין בעיה" עניתי.
"יופי!, תודה.. אני חיבת לך אחת"
"זה בסדר אני לא לחוצה"
"אז להתראות ושוב תודה"
"בבקשה, ביי"
בדיוק שניתקתי את השיחה הגיע האוטובוס,השעה היתה כבר 8 ו7 דק'.
קיויתי שהפעם אני אספיק להגיע בזמן בלי לדפוק שום איחור, אחרת המורה שלי תשלח אותי שוב למנהלת.
למזלי, לא היו פקקים בדרך ונכנסתי לכיתה בול בצלצול.
עוד לא התישבתי כבר תמר באה לשבת לידי.
השיעור התחיל ולא הספקתי בכלל לשאול את תמר מה פתאום היא התישבה לידי,היא הרי יודעת
ששריי היא זאת שיושבת לידי תמיד.
אבל מכיון ששרי בחופשה אני חושבת שתמר הרשתה לעצמה,היום ויתרתי, אם זה יקרה עוד כמה פעמים
אני לא אעבור על זה בשתיקה.
תמר היא אחת הילדות הצבועות,לא פעם ולא פעמיים שמעתי שהיא דפקה 'קטע' לחברות שלה
אני אף פעם לא אהבתי אותה, והיא מצידה שלה רק חיפשה איך להתקרב אלי ולשריי ואולי לנסות לסכסך ביננו
בגלל זה היא גם באה לשבת לידי,בטח היא חשבה שעכשיו ששרי לא פה אז היא יכולה לנסות לתפוס את המקום שלה
ואיכשהו לגרום לסיכסוך בין שתינו.
היא גם תמיד ניסתה להתחנף אלינו,מאז שאני זוכרת את עצמי עם שריי,תמר תמיד היתה שם
מנסה להתחבר,להצחיק,לקנות אותנו בכסף.
את כל המניפולציות שלה היא ניסתה עלינו ללא הצלחה.
עכשיו היא מחפשת אצלי נקודות חולשה, היא יודעת ששרי לא פה וזה בשבילה כבר עושה את חצי מהעבודה.
היום זה לא יקרה בכל אופן,כי כמו שהבטחתי לעצמי, היום אני לא עושה בעיות.
השיעור עבר מהר, למדנו מתמטיקה וזה מקצוע שאני דיי טובה בו,אז היום הרבתי להשתתף ולפתור תרגילים,
אם זה היה יום אחר הייתם רואים אותי מחפשת דרכים להבריז או סתם מקשקשת במחברת ומתכתבת עם שריי על שטויות.
אחרי זה באה ההפסקה, וכהרגלי הלכתי לשבת עם החבר'ה במחששה.
אין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת את ההפסקות,רק שם מעבירים צחוקים אחד עם השני.
אתמול שמעתי שיצחק המורה לספורט החליט לעשות סיבוב במחששה,
הוא כל הזמן מחפש את המעשנים ומת להעיף אותם מבית הספר, בשבילו אנחנו כמו ג'וקים.
כשיצחוק היתקרב לכיונם כולם זרקו ישר את הסיגריות מהפחד שישהו אותם,
יצחק קלט את זה והחליט לגשת לשם בכל זאת,וסתם לדבר איתנו.
אני באותו רגע הלכתי לקיוסק לקנות לי פחית של קולה,כשחזרתי ראיתי את כולם על הרצפה,מתים מצחוק.
מסתבר שאחד הילדים כיבה את הסיגריה והכניס אותה לכיס של הסווצרט, הסיגריה שלא נכבתה לחלוטין
שרפה לו את כל החולצה ועשתה לו את הפדיחה של החיים,יצחק המורה מרוב לחץ שפך על הילד את הקפה שלו בשביל שהסיגריה
תכבה והילד נרטב לחלוטין,מאתמול כולם קוראים לו פדיחה.
רק מלשמוע על זה הייתי על הרצפה והתחרטתי על הרגע שהלכתי לקנות קולה.
בסכ"ה השיעורים עברו לי מהר, האמת שחשבתי שעכשיו ששרי לא פה אז הזמן בכלל לא יעבור
כנראה שטעיתי.
הגיע הצלצול ללכת הביתה,הרמתי את הכיסא שלי ואז תומר, אחד הילדים מהכיתה ניגש לדבר איתי.
הוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא לאיזה מסיבה שהוא מארגן בבית שלו,הוא אמר שיהיו הרבה אנשים
ואני יכולה להביא איתי את מי שבא לי, הוא גם ציין שיהיה הרבה אלכוהול וששוה לי לבוא.
"המסיבה תהייה בשבוע הבא,אז מה את אומרת ?"
"אממ תן לי לחשוב על זה..
אה ורגע אני יכולה להביא את מי שבא לי ?"
"כן כן אין לי בעיה בכיף תביאי את מי שאת חושבת"
"אז סבבה, אני כבר הודיע לך" אמרתי וחשבתי שאם זה ככה אז למה לא,אני גם אוכל להביא את רון
אני מניחה שיהיו שם הרבה אנשים מכל הגילים, הרי תומר מכיר את כולם וככה גם רון יוכל להכיר יותר
טוב את הסביבה...
אחרי שסיימתי לדבר עם תומר,יצאתי לכיון תחנת האוטובוס,מיד נזכרתי שאני צריכה ללכת לעבודה ולא
לבית לכן גם עברתי כביש,בדרך התקשרתי לאבא שלמרבה הפלא הוא גם ענה.
"היי מותק מה קורה ?, מה סיימת ללמוד ?"
"כן.. אבא תקשיב, אני הולכת לעבוד אז תודיע לאמא טוב ?"
"שאני אודיע לה ? למה את לא מודיעה לה ?"
"כי אנחנו שוב בכסאח."
"שוב ? מה הפעם?"
"כלום עזוב לא בא ל לדבר על זה, קיצר תודיע לה ?"
"נמאס לי שאת מערבת אותי בשטויות שלכן,אבל אני אודיע לה"
"יופי ביי"
"רגע,שני.. נוג."
ניתקתי.
לא היה לי כח לדבר איתו,רק לחפור לי הוא יודע,משפט אחד אוהב לא שמעתי ממנו בזמן האחרון.
הגעתי לעבודה וכבר ראיתי שהמקום מפוצץ אנשים,לא הבנתי מה הלחץ,בדר"כ הוא מתחיל אחרי השעה 6 שכולם חוזרים מהעבודה
ומתים לאכול משהו מבחוץ.
ידעתי שהיום,אני אקבל אולי הפסקה אחת של סיגריה וזה לא מצא חן בעייני.
כשנכנסתי לחדר עובדים,ראיתי איך מוטי לחוץ,גם הוא כמוני לא עיקל את העובדה שעוד לא שלוש אחה"צ והמקום הומה אדם.
ישר החלפתי בגדים שמתי סינר והלכתי לשרת בהמות בצורת אדם.
השולחן הראשון שנפלתי עליו היה שולחן של דתיים שהרגע נכנסו למקום,מהנסיון העשיר שלי ידעתי
שאני הולכת לאכול הרבה חרא מהשולחן הזה ולקבל אולי שקל וחצי טיפ, אם אני מדברת על המקרה הטוב.
הדוסים לא אוהבים להשאיר טיפ,במיוחד למלצריות,מילא זה היה מלצר אני חושבת שהם הוי מקבלים את זה יותר טוב
אבל זה מה שיש אז שיסתמו,וכוסאמו על הטיפ.
"שלום, מה תרצו להזמין?"
המשפחה הזאת היתה גדולה,ואני לא מתכוונת מבחינה של הרבה אנשים,
אלא מבחינה שכל בן אדם שם נראה כמו שנים יחד והם היו רק חמישה בשולחן,שזה היה מאוד מפתיע.
"אני ארצה צלי עוף עם אורז וספרייט דיאט ליד" אמר המבוגר של המשפחה,הוא היה איש גבוהה,עם בגדים
של דוסים שחורים ומכוערים,מאיפה שעמדתי יכולתי להריח את הזיעה שלו,וזה היה דוחה.
הבחורה שישבה לידו, כנראה היתה אישתו, לפי המראה החסידי,והפאה על הראש
"אני רוצה בבקשה,מה שבעלי לקח ולילדים תביא שניצל וציפס"
"אין בעיה " אמרתי ויחלתי לרגע שאני אוכל לצת לנשום אויר נקי,אבל עוד לפני שהספקתי לזוז
פנה אלי הגבר בשאלות
"תוכלי לומר לי אם המסעדה פה כשרה?"
"כן אדוני, המסעדה כשרה"
"ואתם לא פתוחים בשבת?"
"לא,אם אתה רוצה עוד פרטים אתה יכול לפנות לבעל המקום, הוא נמצא בדיוק שם" -הצבעתי על מוטי ר שיעזוב אותי בשקט
"לא לא לא, אין צורך אני מאמין לך" אמר וחייך אלי חיוך מחייב.

כשסיימתי לשרת את הדוסים, הגיע לשולחן אחר שני אנשים שכנראה היו בדייט.
כשעובדים במסעדה יודעים לקלוט כל אדם ואדם באשר הוא ורק על פי התנהגות ותנועות גוף,וזה מדהים
עד כמה שזה נכון.
לפי הפרצופים של האשה נראה שהיא נהנת, היה לה מחשוף ענק וכנראה הרבה מה להציע
אני משערת שהם היו בני 25 לפחות.
הבחור שלידה לא הפסיק לבהות לה בציצי ולשניה זה הזכיר לי איך רון בהה בי יום קודם לכן..
לבסוף המשמרת שלי נגמרה כמו שציפיתי - מהר.
גם כשיצאתי משם היה עוד לחץ אבל לא נורא, העיקר שסיימתי
כבר רציתי לחזור הביתה להתארגן להתקלח וללכת לראות את רון.
כשהגעתי השעה היתה 11 בלילה.
עוד שעה ואני צריכה לצאת,טוב שהגן ליד הבית חשבתי לעצמי ונכנסתי להתקלח.
כעבור שעה הייתי בחוץ, מוכנה ומזומנה לפגוש את האדם שציפיתי כל היום.

סתם האמת שמתוך שיעמום של אתמול בלילה התחלתי לכתוב סיפור, אז חשבתי לפרסם אותו לראות

תגובות של אנשים, ולדעת אם יש טעם להמשיך אותו אז תגיבו ( :

זה היה יום קריר, כשישבתי בתחנה וחכיתי לאוטובוס בקוצר רוח.
השעה היתה מאוחרת, ואני כמעט בטוחה שפיספתי כבר את האוטובוס, אבל לא נורא,
במילא אני חוזרת לבית "ריק".
כן כן, שמי נוגה, כולה בת 17, לא ראיתי שום דבר בחיים שלי ואני לא מתביישת להגיד את זה.
הרבה אמרו לי שאני מהבחורות שלא שמות יותר מידי זין, שיש לי ביטחון עצמי מופרז ואולי זה
מה שיגרום לנפילתי, אבל כמו רוב האנשים שאני מכירה העדפתי ללמוד מהטעויות של עצמי.
אחרת , ביננו מה זה שווה ? להיות הבן אדם הכי מושלם בעולם, זה שלא יודע מהו כאב?
אני לא כזאת ובחיים לא אהיה, ובינתים אני יכולה לציין לטובתי שעוד לא הגעתי לבור של התחתית
ואמרתי לעצמי שאני מרימה ידיים.
את כל זה למדתי מהורי, שאם תשאלו אותי הם אסון טבע מהלך.
את אבא שלי תוכלו למצוא במשרד שלו לפחות יותר ממחצית היממה, אני זבל אם הוא לא מזיין את
המזכירה שלו.
עלק מנהל חברת הייטק מצליחה, טוב שסבא שלי לא עשה בשבילו את כל העבודה.
סבא שלי, זיכרונו לברכה היה איש דגול, אפשר לומר שהוא היחידי שהערכתי.
הוא נפטר לפני שנה, כשהייתי בת 16,אני לא אשכח את היום הזה בחיים.
השעה היתה רבע ל10 בדיוק.
עוד 5 דק' ויוצאים להפסקה, בינתיים המורה לא הפסיקה לקשקש לנו בשכל על
כלמיני מלכים למינהם, דוד, שאול, יוסף אנאערף..
ואני רק חיכיתי לצאת להפסקה שלי, לקנות לי פחית קולה ולקפוץ למחששה לעשן סיגריה עם החבר'ה
אבל כנראה שהגורל תיכנן לי משהו אחר, בדיוק בעודני יוצאת מהכיתה מגיעה אלי המנהלת
ואומרת לי שהיא צריכה לנהל איתי שיחה ארוכה, המחשבה הראשונה שצצה לי בראש, זה מה עשיתי ??
הרי אף אחד לא ידע שאני זאת שריססתי על דלת הכיתה שיואב אביגדור הוא הילד הכי שווה בשכבה.
למזלי, או לרעתי זאת לא היתה השיחה שציפיתי לה.
אחרי שהתיישבנו בחדר המורים, והכוס מים שהיא הניחה לידי כבר התחילו לצפצף לי רדרים בראש שמשהו לא קשורה.
ואז הבנתי,זה בטוח קשור לסבא, הרי לפני שבוע הביאו אותו לבית חולים.
"אני מצטערת להודיע לך.. באמת שקשה לי אבל סבא שלך..נפטר"
זה המשפט היחידי שאני זוכרת מאותו יום,לקח לי אולי חצי שעה להקל שסבא שלי, סבא משה נפטר.
מיד לאחר כך רצתי לכיתה, לקחתי את התיק ורצתי לסבא,רצתי בתקווה לראות אותו בפעם האחרונה.
סבא משה לימד אותי הרבה דברים בחיים, מאז שהייתי ילדה הוא לימד אותי מה הם החיים, ואיך הוא
שהיה אדם פשוט, הפך להיות אחד האנשים היותר מעורכים בעולם.
הוא לימד אותי מהי גאווה, ומתי צריך לדעת לוותר עליה, מהו ערכו של הכסף ומתי הוא לא שווה כלום.
הוא לימד אותי לא לסמוך על אף אחד, אלה רק אלו שיקרים לי מאוד.
אבל זה כבר לא משנה, את הנעשה אין להשיב, ובטח לא את סבא.
בכל אופן כמו שהבנתם, אבא שלי מנהל חברת הייטק מצליחה, וכן אני טחונה בכסף.
ואמא שלי,אפשר לומר שהיא חייה את החיים הטובים,הרי מה היא עוד יכלה לבקש שהיא לא קיבלה
אני מניחה שזה היה החלום שלה, להתחתן עם מישהו מבית טוב, עם הרבה כסף, להביא ילד או שניים
ולסיים עינין.
כן,זאת אמא שלי, לא ממש אמא אם תשאלו אותי אבל מה זה משנה, טוב לי בלעדייה.
גם אני כמוהה חייה את החיים הטובים , למרות שנולדתי עם כפית כסף ביד זה לא אומר שאני
מהילדות העשירות האלו שלא יודעות כלום מהחיים שלהם
אני לעומתן, עובדת למחייתי, מהורי התגרשתי מזמן, זה למה אני מחכה כבר מעל חצי שעה לאוטובוס
המזרוגג שלא מתכוון להגיע בזמן הקרוב,הרי אם הייתי כלכך רוצה בשניות הייתי תופסת מונית לשומקום הבא
שאני מתכוונת להגיע.
אבל נח לי פה, לשבת לעשן, לשתות ת'קולה שלי שד"א אני מכורה אליה והכי חשוב זה לספר
לכם את קורות חיי.
אז בינתים אחרי שסיימתי לספר לכם על מעללי משפחתי, הגיע הזמן לסיפור האימיתי - אני.
אז כמו שהבנתם, שמי נוגה, שם מזעזע, נראה לי שאמא שלי קראה לי ככה בגלל שבלידה היא ראתה כוכבים
אז היא החליטה על נוגה.
עכשיו אני בכיתה יא', נראית לא רע בכלל, הציונים שלי על הפנים, במחצית הראשונה היה אפשר לראות
לפחות 4 נכשלים טוב זה כי בקושי הגעתי לבית הספר,העדפתי לשבת עם עמרי עד השעות המאוחרות של
הלילה,להתמסטל ולעשות שטויות.
עמרי הוא הידיד היחידי שיש לי רק איתו אני יכולה להעביר שעות על גבי שעות
ולא לעשות כלום,היום הוא לא איתי הוא טיפה הצטנן ולכן הוא נשאר בבית.
מסכן, אתמול קרעתי אותו בקלפים, שיחקנו סטריפ פוקר ואני ניצחתי,
הוא היה צריך לסבול את הקור של הרצליה במשך כמה שעות טובות .
חחח אני לא אשכח את הרגע שהוא היה צריך להוריד את המכנסיים ולהשאר בתחתונים
רק מהפדיחה שאני אצחק עליו הוא התווכח איתי חצי שעה.
אבל זה בסדר הוא הבטיח לי שאני אשלם על זה, ואני מאמינה לו, עמרי אף פעם לא נשאר חייב.
את עמרי הכרתי דרך שריי, שהיא כבדרך אגב הילדה הכי הזויה שיצא לי להכיר, וגם החברה הכי טובה שלי
ואולי בגלל זה אנחנו כאלה קרובות.
את שריי הכרתי בכיתה ח', בדיוק היא עברה אלינו לבית הספר,אני זוכרת את הרגע שהיא נכנסה לכיתה
כל הבנים הופנטו מיידית, היה בה משהו מאוד זוהר שמשך הרבה צומת לב,צומת לב שהיא לא ביקשה.
ישר באותו רגע שהיא התיישבה כבר מאור הספיק לשבת לידה ולהכיר לה את כל הסביבה החדשה,
אבל את שריי זה לא ממש הלהיב,לכן היא זרקה לו איזה משפט והוא התחפף משם בין רגע.
ראו לשריי יש ביצים, היא לא ממש דפקה חשבון,וזה מה שאהבתי בה, התאימה לי בדיוק.
באותו רגע שהיא העיפה את מאור החלטתי ללכת להציג את עצמי,ומאותו רגע, לא נפרדנו לשניה.
אני זוכרת את הפעם שהברזנו אני והיא מבית הספר,והתחנפנו לשומר שיתן לנו לצאת
ואיך הסתובבנו לנו במרכז העיר והצקנו לכל אדם שני שראינו ברחוב.
אני גם זוכרת את היום שניסנו להתחזות לבנות 18 בשביל להכנס למועדון הכי נחשב בעיר,
זה היה כלכך מצחיק, איך שריי הגיעה עם השמלה של אמא שלה שהיתה גדולה ממנה ב2 מידות,והעקבים
הגדולים, והאיפור שלקחנו מהחדר של אמא שלי.
זאת היתה הבדיחה של החיים, אין פלא שלא הכניסו אותנו.
בנוסף לכך שהיא חברה שלי, שריי היא גם אחת הנערות הכי יפות שיצא לי להכיר
אני זוכרת שהיתה פעם אחת כשהיסתכלתי עליה מתאפרת וקלטתי שיש לה יופי שלא רואים כל יום,
זה היה יופי אחר.
גם תמיד רדפו אחריה בחורים, לכל מקום שהיא הלכה תמיד התחילו איתה לפחות 4 בערב אחד.
מספרים הם אף פעם לא קיבלו, אולי היה כמה פעמים נדירות אבל אני אפילו לא מסוגלת לזכור.
עכשיו שריי נסעה לחופשה עם המשפחה עברו רק שלושה ימים ואני מתגעגעת אליה.
היא צריכה לחזור עוד שבועיים לפחות, אם לא יאחרו לה את הטיסה לעוד כמה זמן
היה לי קשה להפרד ממנה, האמת שגם לא יכולתי, שבועיים זה הרבה זמן ואני לא בטוחה
שאני אצליח לשרוד אותם, אלא אם כן אני אכנס לקומה של חודש וככה כשהיא תחזור אני בכלל לא ארגיש
שהיא נסעה.

זה בינתיים מה שכתבתי, אם זה ילך אני גם אמשיך.

יום טוב ושבוע נפלא

קנאביס