פואנטה.

יכולתי למשש את תחושת הבדידות שלה, את המוצקות והדחיסות שבה.

האובדן אפף את גופה, פרפר סביב כל תו בפניה וידעתי שכל הכאב שאוכל לחוש בשבילה לא ישתווה לכאב שהיא לקחה על עצמה.

יום אחרי יום מסתתרת תחת כנפיו, תחת מסיכת השלד המוצקה והלבנה, שרק מימשה בעיניה את מצבה הצורם.

היא נתנה לה כוח, המסיכה, ויציבות להישען עליה, להתחבא בתוכה, מפני הדמעות, מפני עצמה...

אז למה אתם צוחקים על הילדה במסיכת השלד?

למה לדחוף ולדקור במילים?

תנו לה להסיר את הכיסוי ולתת לפניה לנשום.

מוקדש למישהי שמאוד יקרה לליבי.

נוי.