פואנטה.

אתמול הלכתי לעשות בייביסיטר לשיר, ילדה מקסימה בת חמש שאני שומרת עליה שלוש פעמים בשבוע כבר מתחילת השנה. אני נורא אוהבת את זה, אני חושבת שמעבר לסיפוק ולהנאה בייביסיטר זה עניין מאוד הדדי. באותה מידה ששיר לומדת ממני ככה גם אני לומדת ממנה.

יש המון מה ללמוד מילדים קטנים, הם יודעים להתמודד עם החיים הפשוטים הרבה יותר טוב מרוב המבוגרים שאני מכירה, אין להם את כל הסחות הדעת והאגוצנטריות שמניעות את חלקו הגדול של "העולם הבוגר".

בכל מקרה, שמרתי עליה גם אתמול, ובשלב מסויים סיפרתי לה את "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק.

מאוד אהבתי את הספר הזה בגיל הגן, וכבר כמעט שכחתי עד כמה הוא נהדר.

באופן כללי, אני חושבת שלהרבה מאוד מסיפורי הילדים יש עומק מעבר למה שאנחנו יכולים לשים לב אליו בגיל הצעיר שבו מספרים לנו אותם... אבל לקרוא את הספר הזה שוב, 6-7 שנים אחרי, זה היה פשוט.... וואו!

יש כל כך הרבה בספר הזה!

הוא טעון בהמון המון התמודדות עם כעס, התבגרות, מערכות יחסים, הצבת גבולות לעצמך... מה לא.

מקס כועס בהתחלה, הולך לאיבוד במחשבות שלו, ובסוף מצליח להציב לעצמו את הגבולות אותם הוא היה צריך, ללא כל עזרה חיצונית ממבוגר או בעל סמכות. ולא רק שהוא הציב אותם והכיר בקיומם, אלא הוא גם הכיר בחשיבות ובהשפעה החיובית שלהם על החיים שלו, והבית והחדר שלו, עם הקירות והחוקים "המגבילים" בסוף נראו לו מקום טוב ונעים יותר.

שימו לב שהמניע לשני הכיוונים במסע של מקס היה האוכל. לפי דעתי המוטיב הזה של האוכל מראה כמה שההבנה של ההשלכות של הכעס, והשליטה בו ליצירת חברה נעימה יותר היא דבר שחיוני לקיום שלנו, ממש כמו אוכל. אי הנעימות שבשלילת האוכל, כמוה אי הנעימות בחברה (וגם בפני עצמך) כתוצאה מהכעס חיוניים להבנה עמוקה של השליטה ביצרים. אחרי הכל, אתה לא יכול לצוות על מישהו דבר שאינו מבין ולצפות שיציית כמו רובוט, מבלי לתת לו ללמוד קצת בעצמו, מפני שלמידה מנסיון אישי היא הבסיס להתפתחות.

מעניין גם לראות איך שמקס התחלף עם אמא שלו בתפקידים, בארץ יצורי הפרא.

זה מראה שבסך הכל, לא משנה על איזה תחום אתה משליך את התפיסות שלך- הכל תמיד יהיה עניין של פרופורציה.

פשוט ספר נפלא.

קצת מאוחר הגעתי למסקנה הזאת, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

נוי.