כשנושר לי ריס, לפני שאני נושפת עליו אני מבקשת עמוק בפנים (בס מהדהד) "הלוואי שיהיה בסדר".

לא מזמן כששכבנו על הדשא, הסתכלנו על הכוכבים וראינו את כולם, ונפל שם כוכב, ואני לא שיניתי את הבקשה למרות שזה היה מקרה מיוחד-

שיהיה בסדר, רק שיהיה בסדר.

אני רואה יותר מדי אנשים, כל יום, בביה"ס. האנשים האלה לא יודעים מה קורה בחיים שלי, ואני לא יודעת מה קורה בחיים שלהם.

אנחנו בכל זאת מדברים, אני נואשת למציאת נושאים לשיחה, כדי שהאינטראקציה לא תפסיק.

ברגעים שבהם אני נואשת שמישהו ייצור איתי קשר, איזו מין הבנה רגעית בין אנשים, אז אני לבד.

ברגעים שבהם כל מה שאני רוצה זה להסתגר עם עצמי ולחשוב על דברים לאט וכמו שצריך, אז כולם פתאום צצים, ואני לא יכולה להתמודד.

אני רוצה קשר אמיתי. אני רוצה חיבור אנושי, אני רוצה לדבר עם מישהו בצורה הדדית.

אני רוצה להיות מסוגלת לדבר בחופשיות, אני רוצה לא לדבר יותר מדי בחופשיות.

לפרקים, אני מפתחת תקוות מאנשים מסוימים, ואני מצפה מהם שיהיו משהו שהם לא. העולם שבתוך הראש שלי טוב מהמציאות.