השעה היתה 02:41, והיה קפוא. הסווטשירט חנק אותי בחמימות, הצעיף היה כרוך מסביב לצוואר שלי והשיער נתלה מסביב לפניי.

הרגשתי טוב כשבחרתי לעצמי פסקול. הרגשתי מצלמה סמויה, מחליקה מאחורי הגב שלי כשסובבתי את הצעיף סביב לראש, פשטתי את הסווטשירט, הרמתי את החולצה מעל לראשי, נשארת רק בגופיה.

הקור לא כזה גרוע, חשבתי לעצמי, מניחה את הידיים על ברכיי. לא כשנותנים לו להכנס.

פנס הרחוב ניצב מעליי, הפלורוסנט האיר עליי והשערות על הידיים שלי בהקו ונצצו באור.

ישבתי שם ככה כמה דקות, נושמת ונושפת, לא שומעת את עצמי חיה. עצמתי את עיניי.

הרגשתי תהום והסתכלתי בה, והיא הסתכלה בי חזרה.

אני אוהבת את ההערכה שלי ליופי, אני אוהבת את הרגעים שבהם אני לא יכולה להכיל יותר יופי וכאב ואני מתחילה לבכות. אני אוהבת את העובדה שזה קורה לי בסרטים, כי זה מראה שקיים אדם כזה בעולם.

אני אוהבת את העובדה שיש לי רצון לשנות משהו, אפילו שהחיים הם בני חלוף. אני אוהבת את העובדה שעוד לא איבדתי תקווה.

אני אוהבת להרגיש אבודה בתוך הראש שלי, תועה ברחבי חלל גדול וריק של נסיונות להגדיר זמן, ואדם, ואני, וצדק, ואהבה, ואמת.

אני אוהבת את האמת. אני אוהבת מוזיקה.

אני אוהבת אנשים, ואני רק רוצה להיות לבד.