"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

הזמן: שיעור ספרות, שעתיים אחרונות [מאחת ורבע עד עשרה ל3, או במקרה שלנו, 2 וחצי...]

הנידון: בעיות בקריאה.

התוכן: נמאס לי כבר לשבת בכיתה, להסתכל על המחזה שאנחנו קוראים, שלעזאזל- לא רק מתורגם בצורה דפוקה אז גם יש לו ניקוד, וגם אותו לא יודעים לקרוא.

נמאס לי לשבת ולצחוק על זה שבנים קוראים זיון במקום, זיוך, וכד'.

נמאס לי שהאותיות קטנות כל כך שבשביל לראות את הניקוד אתה צריך זכוכית מגדלת.

ועוד יותר נמאס לי- שהמורה לא מעירה.

אז בסדר, הוא אמר תמותי, במקום תמתי, אז נכון, זה שינוי קיצוני ומטורף במילים.

אבל הוא גם אומר דברים אחרים.

אבל איך אפשר לבוא בטענות לזה שהמורה לא מתקנת את הילד, כשהיא קוראת שֹ בדיוק כמו שׁ.

המצב על הפנים.

בסופו של דבר, בסדר, שיגידו 'כאילו', שיקללו במילים לא נאותות.

אבל שיעור ס-פ-ר-ו-ת, אם את לא תתקני אותו, מי יתקן?

אני יושבת ומקללת לי בלב- למה? אני הייתי מקריאה את זה הרבה יותר טוב.

ובכל זאת- אני מקריאה, לפעמים עם הטעויות שלי, כי לפעמים המילה לא מוכרת... ואין לי את הבטחון הנערץ שלהם.

אבל אני יודעת לקרוא ניקוד, למרות שאף אחד לא באמת באמת לימד אותי [אולי, פעם, ביסודי...].

זו לא כזאת בעיה, זה מצחיק, זה נחמד, אבל תתקני אותו, אחרי זה תצחקי.

אני מתגעגעת לשיעור ספרות של פעם, או לפחות, אני אוהבת את שיעורי ספרות של המורה השנייה באותו יום.

מזל שיש איזון, מורה שמלמדת טוב, ומורה שמלמדת רע. מורה שמתקנת, ומורה שבעצמה טועה.