"ושוב אני נפגש עם רגע של עצבות"

השעה הייתה לפני 7, עם מדי הזית לצד משפחתי האהובה, עם כומתה על הראש ואני צועדת בבית הקברות הצבאי.

אני צועדת וחושבת לעצמי שהכל כאן צבעוני, כל כך צבעוני, אבל הפרחים האמיתיים טמונים שם, עמוק, עמוק באדמה.

יש שם לע הארי, ויש שם גם חרצית וורד. יש שם פרח בצהוב, ובורדו וכתום.

יש שם המון לובשי כומתות, השחורה, המנומרת, הכתומה...

הכל, הכל כל כך צבעוני ואם לא הייתי יודעת שזה בית קברות אולי הייתי חושבת. חושבת שזה מסיבה?

הכל צבעוני מסביבי, ובין הצבעוני נמצאים אותם קברים, אותו לוח בטון גדול, שלא עולה על מידות בן אדם בדר"כ, אותו לוח גדול שכתוב,

כתוב עליו שם, שם משפחה, כינוי לעתים. כתוב שם שם ההורים, מתי נולד, ומתי- נהרג.

השעה הייתה לפני 7, אותו מקום צבעוני נראה לי אפור כל כך כשעמדנו מול אותו הקבר.

משקפי השמש הושארו בבית, והדמעות הציפו את עיניי.

המדים שעליי מייצגים את צה"ל, את הצבא הזה שחתום על כל קבר וקבר, חלל צה"ל.

ההרגשה לעמוד על מדים בבית קברות צבאי שוברת, בחיים לא חשבתי שארגיש כזאת גאווה וכזה עצב מהולים אחד בשני.

השעה הייתה לפני 7, והבנתי, שאותם הפרחים מייצגים גם את הנופלים, וגם את החיים.

אותה הצבעוניות מייצגת את השוני בין כל נופל, ואת השוני בין כל החיילים.

השעה הייתה לפני 7.