אם לא עכשיו אז

פתאום נפל האסימון. חתיכות הפאזל התחברו. רוח הקודש שרתה. הבנתי את הבעיה. את הבעיה שלי בה' הידיעה, זו שבאה במיקום גבוה, מעל לבעיה של הבררנות והבעיה של לזכור איפה לעזאזל קבענו.

ובכן, אמרו האסימון, הפאזל ורוח הקודש, הבעיה היא שיותר מדי בחורות פוסלות אותך מבלי להכיר אותך בכלל. לפעמים הן אפילו לא צריכות לראות אותך כדי לדחות את האפשרות לצאת איתך. הן מכירות אותך טוב מדי לפני שהן רואות אותך, ובקיצור - הבעיה היא התדמית שלך.

לא הייתי צריך יותר מזה. זימנתי את התדמית שלי לשיחה.

היא הגיעה, באיחור. נכנסה לפאב (היא בחרה את המיקום), נופפה לי באדיבות מאולצת והלכה לומר שלום לשתי בחורות שישבו על הבר. אחרי כמעט רבע שעה של פלירט ושתי הודעות כועסות שלי, היא סוף סוף נתפנתה לשבת לידי.

אלוהים, היא היתה לבושה טוב. אופנתי מאוד. היא התאימה נעליים לחגורה. כאילו הוציאו אותה ממגזין אופנה.

"מה הסיפור שלך," שאלתי, "את הורסת לי".

"אני הורסת לך?" היא היתממה. "אני עוזרת לך. תסתכל סביבך, אתה רואה מישהו שנראה יותר טוב ממני? אחינו, אני מגנט."

"מה את מבלבלת לי את המוח", קטעתי אותה. "את מגנט? מתי בפעם האחרונה יצאת מפאב עם דייט? מספר טלפון? מיקוד??"

"אני פונה לקהל מאוד מצומצם", היא נימקה. "לא תמיד יש מישהו מהקהל הזה."

"איזה קהל, צעירות פיניות??"  

"הי הי", היא הרגיעה אותי, בעוד היא מסובבת את ראשה לבחון מי האנשים שנכנסו כרגע. "יש קהל. הוא מצומצם מאוד, אבל יש. אני בטוחה שיש בחורות שמחפשות מישהי כמוני."

"מישהי כמוך??" צעקתי בייאוש, "מי מחפשת תדמית שכל כך מלאה בעצמה?"

"זה בהחלט עדיף מאשר תדמית שמלאה בחרא," היא שלפה מהמותן. "ושכחת שאני מתלבשת סוף. ואינטליגנטית. ושנונה."

"וצנועה," סיננתי.

"זו בדיחה טיפשית של בנות. אתה יכול יותר טוב"

"וביקורתית."

"מה לעשות," היא גלגלה את עיניה, "מישהו צריך לומר לעולם מה הוא באמת."

"אבל למה את?"

"ככה. חוצמזה, מה אתה מאשים אותי. אתה יצרת אותי."

"אז עכשיו את מאשימה אותי. אני מודה שאני התחלתי עם זה, אבל את יצאת לגמרי מפרופורציה. למען השם, את משקפת בקושי רבע ממה שאני!"

"אני יצאתי מפרופורציה?" היא התחממה, "תגיד, עדיין יש לך את הבלוג הדבילי הזה?"

"כן."

"ואתה עורך דין מדופלם, נכון? למדת בעברית עם כל הפלצנים?"

"חיובי, אבל מה הקשר?"

"סתום, נודניק. ונכון שאתה מבזבז זמן יקר לפני כל יציאה במחשבה על מה ללבוש? אפילו אל תענה, אני רואה איך התאמת את הנעליים לחגורה. חבוב, תסתכל על הדברים האלו ששאלתי אותך עליהם, ותראה שלא רק שאתה יצרת אותי - אתה עדיין מטפח אותי בקפדנות. אז אל תאשים אותי בזה."

"אבל איך כל זה הופך אותך לכל כך שחצנית?"

"אה, זו תופעת לוואי. קוקטייל של בטחון עצמי מופרז וחוסר הערכה עצמית שעורבב בצורה לא נכונה. קורה להרבה. אל תנסה להילחם בזה, זה קרב אבוד מראש."

"אבוד מראש?"

"לגמרי. אלא אם כן תעשה הסבה מקצועית להוראת יהדות, תעבור לאופקים ותתחיל לתרגל מדיטציה. אה, ותפסיק עם הבלוג הזה."

"אין סיכוי."

"נו, אז אתה אבוד. אתה ואני זה אותו דבר, וכמו שאתה נרתע כשאתה רואה אותי, ככה בחורות נרתעות ממך."

"לא, אני לא אבוד," הרמתי את הראש, "יש מוצא."

"??"

"פינלנד."

לפני כמה שבועות התפרסמה במוסך "ממון" של ידיעות אחרונות כתבה מעניינת, שבדקה את הרווח של מסעדות ובתי קפה מהמוצרים שהם מוכרים לנו. כתבי המוסף לקחו מנות רגילות ופירקו אותם לגורמים – המוצרים, זמן ההכנה, השירות ואף דמי השכירות החודשיים, ולבסוף חישבו מהו הרווח הנקי לבעל העסק.

למי שלא נולד לאמא תימניה עם מחושבות כלכלית של נגיד בנק ישראל וזיכרון ארוך למחירים, הדבר הזה היווה הפתעה לא נעימה. על כוס קפה, למשל, אנחנו משלמים בין 40% ל-60% יותר מהעלות האמיתית. כנ"ל לגבי סלט, מנות אורז ועוף. עוגת סופלה עולה שלושים שקלים, כשהרכיבים שלה עולים, ביחד, משהו כמו שלושה שקלים. בקבוק בירה גולדסטאר של 400 מ"ל, למשל, עולה חמישה שקלים. אנחנו קונים חצי ליטר בעשרים וחמש. והדבר הכי מגוחך הוא התה, אותו אנחנו קונים ב-12 שקלים, בזמן שגבעול נענע עולה, בחישוב מהיר, חמש אגורות. 

זה מקומם ומעצבן. לא צריך להתפלסף כדי להבין למה זה קורה. זה קורה משום שאנחנו חברת שפע צרכנית שהיטמטמה מלשבת בבתי קפה ולשלם על זה הרבה מעבר למה שזה צריך לעלות. זה קרה כי מישהו החליט שמשהו נהיה כיף אם אתה משלם עליו הרבה כסף. זה קרה כי אנחנו משכנעים את עצמנו שכשאנחנו יושבים ב"קפה ג'ו" אנחנו משלמים על אווירה, כאשר אנחנו בעצם משלמים על עצלנות בטעם בינוני עם מוזיקת מעליות ועיצוב סתמי.

מה שמפליא הוא שזה בכלל קורה. שבעלי עסקים אומרים לעצמם – אם הם מוכנים לשלם, בוא נשחט להם את הצורה. למה שהעסק יהיה רווחי אם הוא יכול להיות רווחי מאוד? קוראים לזה תאוות בצע. וזה לא קשור למסעדות, זה קשור למוסר החברתי הרעוע שלנו.

משום שבחברה הישראלית זו לא בושה לדרוש מחירים גבוהים ולהתעשר על חשבונם של אחרים. אין שום נורמות, חוקיות או אתיות, בנוגע לשכר בכירים (הצעת החוק שהוגשה בעניין מדשדשת בכנסת משום שהיא בניגוד לעמדת הממשלה). בזמן המחאה החברתית כולם צעקו על מחירי הדיור, אך לא שאלו מדוע קפה הפוך עולה 14 שקלים והופעה עולה 120 שקלים. התשובה פשוטה – כי אפשר. תנובה, יוניליוור וכמוהם גם קפה קפה וארומה - כולם מעלים מחירים כי הם יכולים.

אפשר לצעוק שזה הקפיטליזם. אני, אישית, לא מבין הרבה בכלכלה, אבל אני יכול לומר שזה לא רק הקפיטליזם, זה בעיקר המוסר שלא מגיע איתו. אנו חיים בחברה בעלת שלד מוסרי של סרדין, שמתהדרת בעיוות של ליברליזם מתקדם שבו אפשר לעשות כמעט כל דבר כדי לעשות כסף מהיר. תקראו לזה צניעות, תקראו לזה פוריטניות, תקראו לזה צדקנות: זו הבעיה האמיתית. ואנחנו משתפים פעולה: מתלוננים על מחיר הלחם אבל לא מוותרים על פאי תפוחים.

הנביא יחזקאל כבר אמר ש"באין חזון ייפרע עם". מאיתנו נפרעים בקופה.

נ.ב. תוספת מאוחרת: לאור הרבה הערות בנושא, חשוב לציין שרוב מוחלט של בתי הקפה והמסעדות אינם משלמים למלצרים משכורת, אלא השלמה לשכר מינימום במידה והשכר אינו מגיע למינימום. כלומר - כמעט תמיד המחיר שאנחנו משלמים על האוכל אינו כולל שכר למלצרים.

אפתח בגילוי: אני קצת חושש כשאני נכנס לבית הכנסת. ולא בכדי: כל עוד אני מתפלל אחד על אחד, הכל בסדר. הבעיה מתחילה כשאני נקרא לעלות לתורה, לפתוח את הארון או להגביה. או אז אני מדמיין תרחישים נוראיים: אתבלבל במילים, הפרוכת תיפול, המשיח יגיע באמצע "קדושה". לא מדובר בסתם חרדות - רוב הדברים האלו קרו לי (נחשו מה לא), ולכן באופן כללי, כשאני נכנס לבית הכנסת, אני מעדיף להיות סטטיסט. להיות חלק, אבל לא להשתתף באופן פעיל. אתם רוצים לספור אותי למניין – תפאדל, מצידי תספרו על הראש שלי שניים, אבל להנחות את הטקס? אני מעדיף להשאיר את זה למקצוענים.

אתם ודאי מחייכים לעצמכם. ישנם את אלו שמזדהים ויש את המבקרים, אך מספיק להיכנס לכל בית כנסת שכונתי בזמן תפילת מנחה כדי לראות כיצד מנסים המתפללים להתחמק מתפקיד החזן ולהבין שהרבה גברים לא משתגעים על להיות צביקה הדר של בית הכנסת.

המסר החברתי במקרה זה הוא שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. האנשים מחכים, זו טירחא דציבורא, וצריך להתגבר על הפחד, העצלנות, או מה שזה לא יהיה, לעלות על חליפת אביר הג'די ולקחת על עצמך את התפקיד בתפילה.

ואם הייתה כותבת את הדברים אישה? אני מתאר לעצמי שהמסר החברתי היה שונה. משום שכשנשים מתביישות זה בסדר. כנשים לא מרגישות לגמרי בנוח עם משהו – אז מוותרים. מאישה לא נבקש לשמש כחזנית או לומר דבר תורה. בוודאי שלא נתעקש על זה.

לכאורה, מדובר בהתחשבות או רגישות. אך האם מדובר ברגישות הנובעת מצרכיה של האישה? לא. זו רגישות שנשענת על ההנחה שמקומה של האישה הוא לא במרחב הציבורי. זו לא רגישות, זה דיכוי.

קחו למשל את בוקר יום השבת במקום מגוריכם. התפילה מתחילה בשעה מסוימת. סופרים עשרה גברים ומתחילים. הנשים יגיעו מתישהו בהמשך - הן לא נספרות למניין והן ישנות עד מאוחר. זה מובן. אף אחד לא לוחץ או מקים אותן כדי שיגידו קריאת שמע בזמנה. איזו התחשבות. איזו רגישות. אבל גם זו רגישות שנשענת על אותה הנחה שמקומן אינו במרחב הציבורית. זו לא רגישות, זה דיכוי.

השאלה שיש לשאול, ובצדק, היא מדוע אני קורא לזה דיכוי, כאשר ברור שאין כאן דיכוי קלאסי, בו ישנה שלילת זכויות המנוגדת לרצונן של הנשים. יותר מזה, נראה שהנשים דווקא נהנות מזכויות יתר: הן אינן מחויבות בכלום. התשובה היא כי יש כאן דיכוי נעים. מדוע נעים? כי נעים לא לעשות כלום בבית הכנסת ונעים לקום מאוחר בשבת. נעים גם ללמוד עד הצהריים בבית הספר התיכון, לא לעשות בגרות בגמרא, לא "לשרוף" שלוש וחצי שנים בישיבת הסדר, ולחפש בחור "דוס" כדי שמישהו אחר יתעסק בכל העניינים האלו של ה- איך קוראים לזה – הלכה. ובאופן כללי, די נעים להישאר במרחב הפרטי שלך.

כך שאנחנו מסודרים משני הצדדים – הפרה לא רוצה להניק והעגל מעדיף קולה. הקהילה הדתית לא דורשת מהנשים להשתתף במרחב הציבורי והנשים מצידן נהנות מעצלנות בחסות השלטונות. אלא שכאן הקאץ': העצלנות הזו אינה כולה תותים עם שמנת, מאחר שהקהילה הדתית מגבילה את הנשים. זו הטבה עם תג מחיר משמעותי – הדרה מהשיח ההלכתי וויתור על מקומן בהליכי הפולחן ובהנהגה הרוחנית, כאשר בסופו של דבר – נגרע מקומן מהמרחב הציבורי. וכשאני אומר מרחב ציבורי אני לא מדבר על חוג יוגה או קבוצת מחול, אני מדבר על תפקידים והשפעה. גם בבית הכנסת וגם מחוצה לו.

הרי לא מתקבל על הדעת שסמכויות החקיקה (פסיקת ההלכה) יהיו נתונים לגברים בלבד; שבתי הדין יהיו מורכבים מגברים בלבד; ושמוסדות ההנהגה החינוכית יעמידו בראשם גברים בלבד. הייתי עדין. זה לא רק בלתי מתקבל על הדעת, זה ביזארי לחלוטין ושוביניסטי להגעיל.

תאמרו: מי אמר שהנשים רוצות להיכנס לתפקידים האלו. הסתכל על החברה המודרנית, גם שם אין זה נפוץ שנשים נמצאות בתפקידי הנהגה. ואענה: היתה ראש ממשלה אישה, היתה נשיאת בית המשפט העליון, ויש את עפרה שטראוס ושרי אריסון. וממילא, מי אתם שתקבעו? אם טענתכם כל כך מחוברת לטבע הנשי, בואו נעמיד את זה למבחן: פתחו את השערים, נדבר עוד עשרים שנה.

איך מפסיקים את הדיכוי הנעים? איני יכול, ואיני רוצה, לגרור נשים לתפילה או לדרוש מהן השתתפות פעילה בקבלת ההחלטות. איני רוצה לבצע העדפה מתקנת או לשריין מקומות לנשים. בינתיים אני יכול לאפשר. לעודד נשים להיות מנהיגות קהילה, לקבל את דברן בתור פוסקות הלכה, למנות דיינות, לאפשר לנשים להשתתף באופן פעיל יותר בקהילה הדתית. זה נראה פשוט, וזה באמת פשוט, אבל מדובר בשינוי עצום. ההתחלה, לטעמי, מגיעה מן ההכרה שזה לא מצב נורמאלי. שיש כאן דיכוי מובנה. זוהי הכרה שצריך להיות שוביניסט גדול מאוד לחיות איתה. אני רוצה לקוות שלא הגענו לשם.