כשהייתי בן 14 נהרגת, כבר לא כל כך קשה לי לומר את זה ,
אני מדקלם את זה מדי שנה בטקסים ציבוריים בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
שירת בצבא ,היית מפקד פלוגה..
עד עכשיו דיברתי על זה עם כולם,אבל רציתי לדבר גם בפניך
,אני יודע שאתה כבר ..מת, ושזה רעיון מטומטם אבל אני חושב שזה עושה לי טוב.
אבא,היית הגיבור שלי,
גם אם לא הייתי איתך בקשר טוב לפני גם אם הדעות שלנו התנגשו בכל סיטואציה אפשרית.
אבא לא באת ללוות אותי ליום הראשון בכיתה א'
וגם לא ביום האחרון,היית בצבא,כרגיל..אבל לא אני לא כועס,עכשיו אני מבין .
באותם ימים הייתה מלחמה קשה בלבנון ואמרת לי שאתה נוסע,כדי שלא תהיה פעם הבאה.
אבא,הבטחת שהכל יגמר תיקח אותי לאן שאני רוצה,
אבל זה נגמר אחרת ונהרגת ,המקום היחידי שלקחת אותי זה להלוויה שלך,
סתם, אני מגזים , היית יושב ומספר לי בדיחות מטומטמות,
היית שואל אותי מה לקנות לאמא ואיך אפשר להפתיע אותה בשישי אחרי שהיא חוזרת מהעבודה.
חבל שזה 'היית' ולא גם עכשיו.
היום שבו נהרגת היה היום הכי קשה שלי,של אמא,של לי ,
כשיצאת מהבית יומיים לפני שזה קרה הנעליים שלך היו מצוחצחות והתרגשת,
כשאמרת לאמא לקחת אותך אמרת שאתה מוכן,ידענו שאתה מוכן כי תמיד היית מתרגש מיציאה לשטח,
תמיד היית בלחץ אבל תמיד האחריות הייתה על כתפיך ואהבת את זה,את המעמד.
נתת לי חיבוק ענק לפני שיצאת וחיבקת חזק גם את לי.
על אמא הסתכלת ואמרת כמה היא מושלמת,ושאתה מבטיח שתחזור מהר ושהיא בכלל לא תרגיש
אמא כל פעם הייתה בוכה גם אם רק נסעת להביא איזה תיק לבסיס.
כשיצאת מהבית עמדתי ליד הדלת והתכופפת אליי ולחשת לי סוד,
' שמור על אמא , שלא תתפרק לי . '
הבנתי כבר , כי לא הייתי ילד קטן, שהפעם אתה יוצא ולמרות שכל פעם הייתה אפשרות שלא תחזור ,
הפעם הייתה הרגשה כזאת שזה באמת לא יקרה.
' אני מבטיח לנסות, אבא? אתה תחזור? '
לקח לך כמה שניות לענות לי ..
' תשמור על אמא ועל לי , תשמור גם על עצמך ,אני אוהב אתכם, קח את זה,כתבתי לך משהו. '
ויצאת יחד עם אמא.
הבאת לי פתק קטן צהוב,רק אחרי שיצאתם עם האוטו מהחניה קראתי אותו.
'בנוגע למפלצת שמתחת למיטה שלך ,זאת שתמיד אתה אומר שמעירה אותך בלילה,
תבדוק אם היא שם לפני שאתה הולך לישון, אבל רק בלילה,
כי ביום היא לא שם,תעשה את העבודה שלי, עד שאני חוזר.
אוהב,אבא .'
בלילה הסתכלתי מתחת למיטה,המפלצת לא הייתה,
לא הבנתי למה ביקשת ממני לבדוק מתחת למיטה
,כי המפלצת ממזמן כבר לא שם, אבל בכל זאת, בדקתי, כי ביקשת.
עבר יום, בערב התקשרת וקידשת לנו בטלפון,אפילו בשבת בבוקר התקשרת
עשית קול של נשיקה ואמא חייכה חיוך קטן.
שבת היה היום הנורא הזה.
זה היה בלילה, היית אמור לחזור בראשון בבוקר, אמא קמה הפוכה מהמיטה לצלצול הפעמון שבכניסה,
הייתי ער אבל לא היה לי כוח לקום מהמיטה. זה היה מלחיץ אמא פשוט בכתה.
ראיתי את האיש הזה, לא יודע מי זה היה בכלל אבל הוא חיבק אותה הוא אמר שהוא מצטער.
כמה בכיתי באותו לילה,זה היה לילה ארוך,הכי ארוך בחיים שלי. את לי , לא הערנו.
וביקשתי מהחייל שבא לצאת ותודה , שבא לנו קצת לבד.
החייל אמר לי ' אבא שלך.. ביקש.שלא תשכח את המפלצת.אני לא יודע למה..'
ואז עשיתי אחד ועוד אחד וחיברתי את הפתק למה שהחייל אמר.
החייל הלך ובאתי לחבק את אמא,היא רעדה,היא לא הוציאה מילה.
היא התחילה לשטוף את הבית לשטוף כלים .. בשעה 12 בלילה .
כל אחד והדרך שלו להתמודד עם זה.
אמא ביקשה שאני אעלה לחדר כי היא צריכה קצת לבד.
עליתי מהר וישר חיפשתי דברים מתחת למיטה, מצאתי מכתב.
היה כתוב שם לנסיך הקטן, אוהב אבא.פתחתי את המעטפה לאט,היה לי קשה לנשום,בכל זאת.
קראתי את השורה הראשונה ומיד הכנסתי את המכתב בחזרה.לא הייתי מסוגל לקרוא את זה,לא עכשיו.
ישבנו שבעה,אמא בוכה,לי כבר יודעת הא בכתה בלי סוף, סיפרנו לה בבוקר שאחרי.
חברים ומשפחה שבאים לשבת איתנו,סבתא הייתה, גם לה היה קשה אבא.
עליתי לחדר ביום האחרון של השבעה והפעם הוצאתי את המכתב והתחלתי לקרוא.
' נסיך קטן,
אני יודע שלא קל לכם.אני מצטער.ידעתי מראש שזאת הפעם האחרונה שאני אצא לקרב.
רציתי רק לומר לך שאני מצטער על כל השנים שפגעתי בך בהן.
אני יודע שהיה לך קשה ואני מצטער שלא הייתי שם בשבילך,
רציתי להיות אבל הייתי כל כך שקוע בצבא שלפעמים כשחזרתי הביתה ..
שכחתי להראות לך שאתה הבן הכי טוב בעולם.
אני יודע שאתה בוכה עכשיו,אז תנגב את הדמעה, אתה צריך להיות חזק בשביל אמא ולי ..
הן צריכות אותך יותר מתמיד.אני כותב לך את המכתב הזה עכשיו מהחדר ,
אמא למטה מבשלת לי דברים ושומרת בקופסאות וכותבת על פתקים מה יש בכל קופסה,
אין על אמא שלך בעולם,תזכור את זה.
אני מצחצח את הנעליים שלי ולמרות שאני יודע שהולך להיות לי קשה בקרב
אני לובש את החיוך שלי ומראה לאמא שלך קצת אופטימיות שאני מחזק אותה אני מחזק את עצמי.
אני יודע שכבר אין מפלצת מתחת למיטה,שלא תבין לא נכון .
פשוט ניסיתי לחשוב על הדרך הכי יצירתית כדי לשים לך את המכתב הזה ולתאר לך במילים דברים שלא יכולתי לומר לך בפנים,
כי גם לי קשה וגם אם אני הגיבור שלך , יש לי חולשות.
אני זוכר שחזרת מהגן ביום חמישי אחד, היית קטן ורזה מאוד והתקשרת אליי ושאלת אותי ' אבא מתי אתה חוזר? '
ועניתי לך ' כשתהיה במיטה , בלילה. ' ואז שמעתי על הקול שלך שאתה עצוב.
' כשאני אגיע הביתה אני אבוא אליך לחדר בשקט בשקט ואני אעיר אותך .'
וענית לי ' טוב אבא , כי הכנתי לך הפתעה. ' ואז הגעתי הביתה בלילה והערתי אותך בשקט
וקמת וישר קפצת מהמיטה והלכת לשולחן ' אבא, ציירתי לך כמה ציורים. ' אמרת לי ..
' אבל אל תסתכל עליהם כאן. ' ואז יצאתי ועליתי למעלה לחדר שלי ושל אמא
והסתכלתי על הציורים וציירתי אותי עם מדי חייל ורובה וציירת טנק ..
ובתמונה השניה ציירת יונה עם עלה של זית בשמיים כחולים ובית קטן עם גג אדום בצד,
בתמונה השלישית ציירת אותי ואותך וכתבת: ' זה אבא שלי ובעוד חצי שנה הוא יבוא איתי לכיתה א' , אני כבר אהיה ילד גדול'.
אבל לא באתי איתך לכיתה א' , ורק אחרי שבועיים סלחת לי ,
לא רק לך היה קשה,היה לי קשה לראות אותך כל כך מבואס,לא יכולתי לעשות כלום..
הרי המלחמות לא יהיו מתי שאני אחליט,נכון בן יקר שלי?
בקיצור, אני מצטער על הכל . אני אוהב אותך מדהים שלי.
תדע, שתמיד אני איתך לא משנה איפה אני ומתי.
אני תמיד אבא שלך .
גם אם אני קצת רחוק,קצת יותר מדיי.
אבא. '
ברור שבכיתי,זה ריגש אותי, בחיים לא בכיתי אתה יודע את זה ,
חיזקת אותי ונתת לי כוח להמשיך, לחזק את אמא ששבורה לרסיסים במטבח.
לחזק את לי , שרק עכשיו עולה לכיתה ג' .
אבא נתת לי כלים להמשך הדרך.
גם אם חשבת שהיית אבא גרוע ושלא היית מספיק טוב.
ועברו הימים ועברו השנים , אמא חזקה, היא עומדת על הרגליים למראות שלפעמים בלילות אני שומע אותה בוכה,
זה טבעי..אבא ,אני בן 18 עכשיו ועכשיו אני כבר לא הילד הרזה והקטן.
ואמא פוחדת מהתגייסות שלי אבל היא סומכת עליי,אחרי הרבה שיחות שהרגעתי אותה בהן.
אבא,רציתי שתדע שגם אני אוהב אותך תודה על 14 שנים נפלאות.
.אתה האבא הכי טוב בעולם. "
שמרו על אופטימיות.
יערה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יעררה
