מירמור.

היה רע

היה טוב

היה רע

ועדיין רע.

אני לא יודעת מתי הפכתי להיות כזאת ממורמרת, איפה הילדה השמחה שהייתי? האופטימית? עם החיוך האמיתי שהיה מרוח לי על הפנים 24/7...

אני לא מזהה את עצמי.. ואתמול שברתי שיאים חדשים

קמתי בבוקר פשוט במחשבה של "למה אני חיה? מה יש לי בחיים? לאן אני שואפת?" ופשוט לא מצאתי שום תכלית או מטרה לחיים הפשוט  ע ל ו ב י ם  שנהיו לי...

הסיפור הקודם נגמר רע.... עכשיו הכרתי מישו חדש.. בינתיים אנחנו מדברים ומתראים רק בעבודה ככה שלא יוצא לנו לדבר ככה נורמלי.... מצד אחד אני רוצה שניפגש נדבר והכל.. מצד שני... אולי עדיף ככה? שהוא לא מכיר אותי..... מה יש לו להכיר אותי? מה יש לי להגיד לו? סתם ילדה ממורמרת מהחיים בלי יותר מידי סיבות.......

נמאס לי מאמא שלי. פשוט עולה לי על כל העצבים ונשבר לי הזין מהאמא ה'מאגניבה' שלי.... כל הזמן מתלהבים ממנה בטוחים שהיא כזאת מאגניבה ומבינה ואיך היא עוזרת ואפשר לדבר איתה ובלעעבלההה! אז לא! היא לא באמת כזאת מגניבה ומבינה וכלום. כשזה אנשים אחרים היא הכי מבינה ועוזרת והכל.. אבל כשזה מגיע לבת הקטנה שלה אז זה לא ככה. יושבת לי על המוחח לא מבינה שחרא לי בכלל וגם לא אכפת לה.. כל עוד אני חיה הכל בסדר.... אבל חיה מבחינתה זה נושמת.... לא מה שאני מגדירה... אני לא באמת חיה. כבר מזמן לא......

אני סתם יושבת ומחכה לגיל 18... ולסיים תיכון כבר אופפ.. וכל זה בתקווה שאחכ יהיה יותר טוב..... מה שבכלל לא בטוח שיהיה...