אני לא מאמינה שאני צריכה לגלות מאנשים אחרים למה את כועסת עליי.

חשבתי שדיברנו על זה כבר בעבר, חשבתי שסיכמנו. שכשיש בעיה את קמה ואומרת לי אותה כמו ילדה גדולה, את מציידעת אותי מה אני עשיתי לא בסדר כדי שאני אוכל לבקש סליחה, או כשאת רוצה קצת מרחב את באה ואומרת לי ואני אדע להתרחק. כי בסך הכל, אני בנאדם שמבין ושקולט רמזים יפה מאוד. באמת. פה ושם יש לי טאקט, הגולגולת שלי לא כל כך עבה. ואפילו שמהספר שלי במשקפיים יחסית גבוה, אני יכולה לראות דברים כאלה מצויין.

אז לא באתי ועזרתי לך לצבוע את החדר?

בגלל זה את כועסת עליי?

נו באמת. מה את עושה צחוק?! בחיי כמה שזה מאכזב שדברים כאלה קטנים עושים את הבעיות הכי גדולות.

פעם ראשונה, נראה לי, שלא באתי כשקבענו, ולמה? כי לא היה לי אוטו ולא היה איך. בעצם היה לי איך, הייתי יכולה לקחת אוטובוס מוקדם, אם להגיד את האמת, אבל מה לעשות, רציתי ללכת ולראות קצת את המשפחה שלי, ואמא שלי עובדת, ויכלה לקחת אותי מאוחר. את כבר סיימת לצבוע את החדר.

מסכנה שלי.

אני רציתי לבוא אבל אמרת לי לא.

ואז כבר לא יכולתי לבוא.

אז בגלל זה את נוטרת לי טינה?

בגלל זה שבוע שלם של התעלמות?

ואז אני צריכה לשמוע ש"קירצצתי" לך באסמסים על החבילה מחו"ל.

אם היית עונה לי לטלפונים היית מגלה שהחבילה התעקבה בבערך שבוע, ונלחצתי. אז את לא יכולה לענות?

מלחיץ יותר כשלא עונים.

תסבלי אותי קצת, אם הפאראנויות שלי. כל כך קשה?

למה אני צריכה לקבל אותך, את כל מה שאותך.. את. לקבל את זה בהבנה, ואני לא זוכה לאותו יחס חזרה?

לפעמים אני חושבת שאת חושבת שאני חברה שלך כי ככה את החלטת וככה מגיע לך, כאילו לי אין מילה בעניין.

כאילו נוצרתי כדי לבדר אותך ולהקשיב לך שצריך, ולקחת אותך מהבית ולבית כל ימי חמישי או שישי כשאנחנו יוצאות.

איזה מצחיק זה שחשבתי שפשוט נמאס לך קצת ממני כי היינו כל הזמן אחת עם השנייה ורצית קצת מרחק אבל עשית פשוט את אותה טעות מטומטמת שהיית עושה כל פעם והיית מתייחסת בחוסר סבלנות במקום לקום ולהגיד לי שאת רוצה קצת מרחק. איזו תמימות. פשוט לא העליתי על דעתי שזה התחיל מדבר כל כך מטומטם של.. לא לבוא לצבוע את החדר.

חה.

זה כל כך מאכזב אותי הסיבה השטותית הזאת, כי חשבתי שכל החרא הזה היה מאחורינו.

ובתקופה האחרונה היה לנו כל כך כיף וחשבתי שדבר כזה לא יחזור על עצמו. כי באמת באמת שחשבתי שאת רואה בי חברה טובה וקרובה.

אולי טעיתי.