כלכך הרבה יש  מה לומר...

וכלכך קשה..

כולם אומרים שהיה ברור שהם מתים, ולמה אני כלכך מופתעת ,אבל לא.

לא היה ברור.

הייתה במשפחות שלהם בי ובכל עם ישראל תקווה שנזכה לראות אותם חוזרים בעודם בחיים.

ואתמול, כששמענו שמחזירים לנו ארונות התנפצה התקווה..

עכשיו זה ודאי, וזה הרבה יותר כואב...

והדמעות עומדות מתאפקות לא לנזול, ובעצם למה לא, אין בזה כל בושה.

כלכך כואב.. ועוד ביום האחרון של המילואים שלהם.

היום הייתה ההלוויה של אהוד גולדווסר, ואישתו קרנית אמרה שהיא מצטערת שהיא אכזבה אותו.

בעיני, היא אישה כלכך מדהימה וחזקה. לא הרימה ידיים לרגע, לא נתנה לכאב להשתלט עליה, והצליחה להגיע ליום הזה,

שהחזירו אותו...

היא נלחמה בגבורה ונצחה...אבל לא ניצחון כמו שיהא ציפתה ודאי, ולמרות שבעינינו ברור שהיא לא איכזבה אלא ההפך..

איאפשר לומר לה את זה, כי ודאי ההרגשה לא קלה וודאי שלא אלה היו הציפיות שלה.

ואללד רגב, עוד מעט ההלוויה שלו...

עליו אמנם שמעתי פחות אבל אני בטוחה שהוא עשה לא פחות מאודי ונלחם בגבורה.

אין  מה לומר, יהיה זכרם ברוך, שימשיכו לשמור עלינו מלמעלה.

במותם הם ציוו לנו את החיים, אז בואו ונחיה כולנו כמו שהם היו מייחלים לנו.

ובואו ולא נחזור על טעויות ונפיק לקחים, כי רק ככה תיהיה לנו מדינה.

ולמרות אתמול, התקווה עוד לא אבדה.

לא שכחנו את גלעד.

אני כלכך מקווה שהוא יחזור לשטחינו בחיים.

שלו כן נזכה לתת את החיבוק החם והאוהב הזה, כמו שאמר שר הבטחון .

"עוד לא אבדה תקוותינו"