עד סוף העולם.

אתה אינך עוד מי שהיית.

אינך עוד עלם החמודות שהכרתי לפני שנתיים, עוד לא התגייסת אז.

אז, לעולם לא צעקת עליי או קיללת אותי, לעולם לא העזת לנתק לי את הטלפון בפרצוף.

זה כבר לא ככה, אתה כ"כ חלש ואינך מסוגל להתמודד עם האישה החזקה שהפכתי להיות ככל הנראה.

אתה לא יודע מה טוב בשבילך.

אתה כבר אינך מעריך את הדאגה והאהבה שלי - כזאת שלא הענקתי לאף אחד ולבטח גם לא העניק.

אתה כל הזמן אומר שהשתניתי, אבל בתכלס, כמה אני יכולה להשתנות כשיש לי אותך על הראש.

אתה האהבה הכי גדולה של החיים שלי, וקשה לי להאמין שתצא לי מהלב בתקופה הקרובה.

בכל פעם שאת צועק עליי אני מרגישה כאילו העפת לי סטירה חזקה ישר לתוך הפרצוף.

כל פעם שאתה מנתק לי את הטלפון בפרצוף אני מרגישה כאילו הכנסת עוד שלב בסכין שאתה מכוון ללב שלי כבר תקופת מה.

בכל פעם שאתה נתקף את אחד מהתקפי הקנאה האלה שלך, למרות שאין בנינו שום מחוייבות אני מרגישה כאילו שגרת עוד כפתור בחולצה ההדוקה הזו שעוד שנייה מאיימת לחנוק אותי.

הפכת לאלים כלפיי.. משהו שבחיים לא היית.

הדמעות לא מפסיקות לרדת. והאמת? זה ממש לא מגיע לי אחרי כל מה שעשיתי וכל מה שנתתי עבורך.

אני אוהבת אותך איתמר.

אתה הופך לגבר אלים וחסר רסנים.

ואת זה, אני לא אוהבת.

אני חייבת למצוא לעצמי אהבה חדשה, מישהו חדש ומהר.

אבל בגללך, איבדתי את זה. איבדתי את האומץ לזרום עם החיים (עם גברים גם) ועל אחת כמה וכמה את האומץ להתחיל איתם.

כל הקלפים שרופים.

אין לי עוד שום ג'וקר להוציא מהשרוול.

זה נגמר. זה מת. אתה מת ואני נגררת לשם, ביחד איתך ...