עד סוף העולם.

רציתי לכתוב על זה פה, אבל לא חשבתי שזה כזה משמעותי...
כל החיים שלי קיבלתי מההורים שלי כל דבר שרציתי, אם זה חומרי או פיזי או רוחני.

הכל, גם אם זה ממש יקר. בחיים הם לא עצרו את החלומות שלי.

השבוע רבתי איתם והם אמרו שהם משחררים אותי, כמו שאני רוצה.

לא תיארתי לעצמי שזה כלכך חד משמעי.

שחררו אותי בלי תמיכה כלכלית, בלי יחס מיוחד, בלי גבולות.

מישהו אחר אולי היה מאושר מהמצב הזה...
אני לא רגילה 18 שנה גדלתי אחרת - עם גבולות, עם אבא ואמא שיכולים לתת לי הכל ובעיקר להגשים את החלומות שלי, עם חיבוק וסנדוויץ בכל בוקר.

בעוד 3 חודשים התיכון נגמר, בעצם נשאר עוד פחות מיזה אם מחשיבים את העניין שי"בניקים מסיימים בפסח.
הגעתי לגיל 18. יש לי רשיון.
אין לי אהבה.

ואין איש בחיי שאני יכולה לבטוח בו במאת האחוזים ובעיניים עצומות.
לא ככה דמיינתי את שנת השמינית שלי.
בהחלט יש לי חברים, והרבה.
בהחלט סוףסוף אני יכולה לומר שיש לי גברים אחרים בחיים חוץ ממנו.
אבל אין שום דבר יציב או בטוח.

כנראה שהעצמאות שההורים שלי נותנים לי מפילה אותי חזק...
זה מצב שאני לא רגילה אליו.

החופש הזה כיף. אבל כשזה מגיע לתחום הכלכל והרוחני זה מפיל אותי.

אני עובדת כמו חמור כל יום אחרי הצהריים, אני עושה כסף.

אבל לא מספיק בשביל להגשים את החלומות שלי.

יש לי גברים, אבל לא מספיק רציניים בשביל אהבה.

יש לי חברים, אבל לא מספיק קרובים בכדי לבטוח בהם ולתת בהם אמון של 100 אחוז.
מצב לא נוח.

ואולי אלא הם החיים האמיתיים?