עד סוף העולם.

אני מתגעגעת לביצפר, ובעצם, הוא עוד לא נגמר.

התחלנו תקופה של בגרויות ומתכונות וכמעט ואין שיעורים כיתתיים.

אני כבר מתגעגעת לשיעורים בביצפר, לאנשים המטומטמים שהייתי רבה איתם על עקרונות חסרי משמעות.

על ההפסקות, בעיקר שנה שעברה (לפני שהרגשתי אבודה בתוך הביצפר הענק הזה).

אני מתגעגעת למעט אנשים החמים שכן יצרתי איתם חיבור.

אבל זה מין חיבור כזה שאפשר למצוא רק בביצפר (מחוץ לכותלי בית הספר אף אחד לא ישמור על קשר).

אני מתגעגעת לקום בבוקר ב8, להתלונן, לאחר, אבל עדיין לקום בשביל משהו בשעה מסויימת.

אניכמעט תמיד לבד, למרות שיש לי המון חברים ושיש לי את הגבר הכי מדהים.

אבל כמעט תמיד, אני ישנה וחסרת מעש.

מפעם לפעם יש איזושהי מתכונת או בגרות...

התקופה הזו שכ"כ ייחלתי לה לא מניבה טובות אלא גורמת לי להשאר בבית, להשמין ולחיות בסרטים.

למצוא עבודה אפילו אין טעם כי בעוד פחות מחודשיים - אני חיילת.

אני אוהבת אותך.