עד סוף העולם.

לילות של תחילת קיץ. גלגל"צ בשעות מאוחרות בדרכי חזרה הביתה.
מדליקה סגריה כשאני לבד באוטו, אף אחד לא רואה אותי עכשיו, אף אחד לא שומע..
גם החולפים והשבים בעיר מגוריי אינם רבים כ"כ בשעות אלו של הלילה ככה שאני לגמרי לבד על הכביש..

בשעות כאלה של הלילה אני מרשה לעצמי להגיע גם ל90 בעיר, לנהוג איך שבא לי.. (שיהיה ברור, אני נהגת גרועה למדיי).

הדרך הקצרה ממך הביתה תמיד מהולה במחשבות על העתיד שלנו..

על העתיד שלי..

עכשיו, כשאני עומדת בדיוק שבוע (!!) לפני סיום התיכון, סיום חוק לימודיי באמת באמת אהיה חופשיה לחיים, ללא תנאים עד הצבא, שכנראה יידחה בשל כשל מטומטם בצה"ל.. אני מוצאת את עצמי בוכה המון.. מעשנת המון.
הלילות נעשים קצים כ"כ והימים ארוכים וקשים מנשוא.
אני אוהבת את השעות האלה ביום שאני לוקחת מאמא את האוטו ולפעמים פשוט סתם נוסעת ב1 לפנות בוקר עם הרדיוט.. וחושבת.

חושבת על העתיד שלי, שלנו.
והאמת, אתה לא כ"כ קשור לזה כרגע.. כי מדובר פה בעתיד שלי.

אם בכל זאת אתגייס בעוד חודש לערך לא אספיק לעשות כלום ותקופת האזרחות שלי תהיה קצה מאוד מאוד אבל אם בכל זאת ידחו אותי, לאן אלך?

האם כל מה שרציתי וייחלתי לו באמת יהיה בכוחי לקיים?

לפחות חלקית...