עד סוף העולם.

אז החזרתי את כל הטיוטות לבלוג. חשבתי שזה ימחק אותך, אבל זה לא. מה שמחק אותך, זה הרצון שלך למחוק את עצמך.

מישהו אמר לי שיב זה שכונה והיכ כיף בעולם.

אני כבר לא מאמינה לזה. אמנה יב זה שכונה, אבל באמת שאין לי מה לעשות עם הכ"כ הרבה זמן שיש לי.

אז הלימודם כבר פחות חשובים והחברים יותר.

מריחים את הסוף, והסוף, מריח כ"כ טוב.

אני מייחלת לרגע שבו אגיע לבגרות האחרונה ואוכל להרגיש משוחררת ולעשות עם החיים שלי באמת משהו משמעותי.

אני רוצה להתגייס.

למרות שחברים שלי באמת והתמים מתלוננים ומוציאים את החשק. איפשהו יש לי הרגשה שזה דיי מקום בשבילי.

מקום חדש.

ובכלל, מסגרת שאני כ"כ זקוקה לה.

אפילו לעבוד איני יכולה כי כל המחוייבות הזו לבי"ס, למשפחה, לחדר כושר..

אני וצה לנסוע מפה רחוק ולמצוא את עצמי עושה דברים שאני באמת אוהבת.

נמא סלשרוף את הזמן.

יש אנשים שיקראו את זה ויגידו "הלוואי עלינו כ"כ הרבה זמן פנוי". אבל אני מן טיפוס כזה.. לא יכולה לחיות בחוסר מעש בלי למצות את החיים ואת הגע.

תמיד כשאני יושבת לבד הזכרונות מציפים אותי.

ואני לא רוצה שזה יהיה ככה.

מייחלת לרגע שהשנה הזו תגמר ....

שכחתי כמה השפתיים שלך רכות ומדהימות..

שכחתי כבר כמה העיניים שלך כחולות, כאלה שגם בחושך של הלילה במכונית הקטנה שלך אני יכולה לטבוע בהן..

שכחתי כמה כיף לי איתך...

ואתמול נזכרתי.

הקשר הזה חסר עתיד ואנחנו נמשיך להפגש פעם ב... ונתכנן תוכניות לעתיד.. אבל נדע שאין לזה עתיד.

אבל, התגעגעתי לשפתיים שלך, ולעיניים שלך ולמכונית הקטנה והמכוערת שלך שאני תמיד נהנית לצחוק עליה.