אז, אומנם הרבה זמן לא כתבתי פה, אבל יש לי כלכך הרבה דברים לפרוק ואני לא יודעת איך להתחיל.

אהובתי טסה לגרמניה ל-9 ימים וכבר הספיקה לחזור. היא לא הייתה פה בחודשיים שלנו ולא בסילבסטר, שוב אני לבד בסילבסטר.

בפוקס יצא שהחודשיים שלנו יצאו על הסילבסטר וזה ביאס אותי עוד יותר. כשהיא חזרה רבנו על "שטויות" אפשר להגיד..בסופו של דבר השלמנו הרי שאני לא יכולה בלעדייה. והיום, 4 ימים אחרי שהיא חזרה היא שוב הולכת לי. הפעם היא התגייסה. היינו מקודם בלשכת הגיוס והרגשתי כלכך חרא עם עצמי. הרגשתי שלא אמרתי לה את כל המילים הנכונות ובמקום לחייך לה, בכיתי. לא יכולתי לשמור את זה יותר בפנים..לא הלכתי אתמול לבצפר וגם היום לא בגלל שיש לי דלקת גרון (לאהובתי יש דלקת ריאות).ומחר יש לי מתכונת,עדיין לא התכוננתי ולא נראה לי גם שיש לי את כל החומר. כלכך לא בא לי על זה ואין לי כוח יותר לכלום.

אני יודעת שמה שאני צריכה לעשות עכשיו כשהיא כבר בצבא זה לחזק אותה ולתת לה את הכוח, אבל זה קשה לי. כי אני מרגישה שאני משקרת לעצמי..להגיד ש "יהיה בסדר ואת תהני שם, אני יודעת שאת מסוגלת" לא יהיה בסדר ואני לא יודעת אם היא באמת תהנה שם..אבל בסדר אני יודעת שלא יהיה. נפשי מותשת וליבי קרוע כשאהובתי כבר אינה לידי, ואין מי שיחמם, יחבק ויאמר את המילים הנכונות וינחם ברגעים הקשים. אני מאמינה שלה קשה יותר. אין מה לעשות עם זה. אני לא יכולה לשנות כלום. היא חתמה וויתור בגללי על תפקיד שהיא מאוד רצתה והשקיעה המון כדיי להתקבל אליו, ועד שהיא התקבלה אז אני התגנבתי אל ליבה והזמן שהייתי אמורה לראות אותה היה פעם בחודש וזה עוד יותר קשה.

כשהיא הייתה בגרמניה היא קיעקעה את שמי על ידה עם לב אדום מתחת. היא לא נורמלית!! אבל מה שכן..הקעקוע יצא יפהיפה!!

פלטתי ליד אחותה על הקעקוע והמשפחה לא אמורה לדעת מזה ואיכשהו אבא שלה יודע. יש לו תחושות בטן, הם כמו נפשות תאומות..הוא יודע תמיד מה עובר עליה איך היא מרגישה..משהו מטורף.

כלכך קשה לי בלעדיה והדמעות לא מפסיקות. אני אוהבת אותה ברמה שאי אפשר לתאר..אוף..החיים לא פיירים.

בנימה זו או אחרת אני הולכת ללמוד למתכונת המזדיינת הזאת.

הייתי **Star**