כלכך הרבה דברים עוברים עליי ואני לא יודעת מאיפה להתחיל..

טוב, אז נתחיל מזה ש..הפרידה מחן הייתה לי מאוד קשה, אבל לאט לאט הרגשות שהיו התפוגגו ועכשיו, אנחנו פשוט חברות טובות. ולא, אין את המתח הזה והכל חופשי ומאושר והיא עם מישהי אחרת. וטוב לי. טוב לי לבד למרות שדיי מוזר.

מה שכן..אני עדיין חולמת עליה. מוזר אה?

היה לי טקס סיום, זהו, סיימתי י"ב, עכשיו חופש ואז צבא..דירה איפשהו אחרי הצבא, עבודה, בנזוג\בתזוג, חתונה, ילדים, כלב, גדר לבנה..כן. כבר יש תוכניות.

הטקס היה מאוד מרגש, יפה, עצוב ושמח ביחד. מהיום של הטקס ויומיים אחריו רק בכינו. המורים שאהבנו, שמורים ששנאנו, הספרנית שצחקנו עליה, המזכירות עם השמות המוזרים, השרת שחשב שהוא יכול לסנג'ר אותנו..כל אלה כבר לא יהיו. הפחד שאיכשהו נתנתק, שכל אחד ילך לדרכו בצבא, יכיר חברים אחרים..אי הוודאות הזאת של מה יהיה איתנו בעתיד מפחידה..ואני מאמינה שלא רק אותי.

היא, שמעצבנת אותי. מכעיסה..אולי אפילו מאכזבת.

גורמת לי לדאוג. לבכות. לברוח.

ומה שכן..לא נראה שהיא שמה לב.

לא, זאת לא אמא שלי. היא דווקא סבבה איתי בזמן האחרון.

כל הדיאטה הזאת נראת לי כאילו הולכת ומסתבכת..

להרזות להרזות להרזות מבלי לשים לב שכבר אין לאן.

זה כבר נהיה מגעיל. לא, את לא נראת זוהרת. להיפך, עור הפנים שלך התכער.

הבגדים שקים עלייך. תסתכלי במראה.

אני מנסה להיות לך מראה אך את בוחרת שלא להתבונן כי נוח לך להעלים עין ולהכאיב לעצמך עוד. נכון?..

בבקשה תפסיקי. "ככה את יפה, זה מה שאת צריכה, זה מה שאני רוצה..וככה זה יהיה(?)"

ולפעמים..את גורמת לי לברוח קצת. לחשוב שאולי את צודקת. אולי אני לא רואה טוב. ואם אני לא רואה טוב זה אומר שגם אני צריכה לרזות. ואני יודעת שאני צריכה קצת לחטב את עצמי אבל אני עצלנית. גם אז הייתי חלשה. כשהייתי צמה הייתי חייבת לשבור את הצום ככה שיצא שאפילו 24 שעות לא צמתי. היית מאמינה? אנורקסית שלא צמה 24 שעות?..כאילו שיש לזה קטגוריות והנחייה איך להיות אנורקסית. מצחיק לא?..תגידי שזה מצחיק. תגידי. כי מוזר שאני בוכה אם זה מצחיק.

מעין.