"יושב לבד בחדר מכבה את האורותבראש עולות לי מחשבות אסורותנלחם עם כל הכוח בזיכרון שלא מחוקרוצה כל כך לשכוח כמה שאני דפוקמה עשיתי?נשארתי כאן לבדואין כאן אף אחד שיעזור לימה עשיתי?וזה מגיע לי עכשיו להיות בך מאוהב (?)דקה אחת עוברת, דקה של זיכרוןבגוף עוברות לי רעידות דיכאוןולא מוצא בינתיים מקום לקצת סיפוקרוצה כל כך לשכוח כמה שאני דפוקמה עשיתי?נשארתי כאן לבדואין כאן אף אחד שיעזור לימה עשיתי?וזה מגיע לי עכשיו להיות בך מאוהב (?)"
ושוב פגעתי. עכשיו בה.
ושוב זה קורה דווקא כשלא מתכוונים, פשוט יוצא ממני..
וגם כשחשבתי שהפעם אהיה שלמה אם המילים והמעשים,
יש לי תחושה של ריקנות וחוסר שלמות. ביני לבין עצמי.
ואולי זאת רק אני?
מעיין.
יש כאלה שפוחדים ממקומות סגורים,
יש כאלה שפוחדים מתאונות,
כאלה שפוחדים ללכת לאיבוד,
יש כל מיני פחדים..אבל אני?
אני פוחדת שדברים יגמרו.
אני פוחדת שהזוגיות המדהימה הזאת תיגמר.
פוחדת להיקלע למצב של פרידה..או מוות של אדם אהוב.
מכירים את זה שכלכך טוב לכם במצב מסויים את לא רוצים שהוא ייגמר..?
אני מפחדת מזה.
כלכך אוהבת אותה 3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
I know