עברו 12 יום מאז העידכון האחרון שלי פה.

קרו המון דברים בזמן הזה..נתחיל בכך שהיה לי צו ראשון והייתי צריכה לעשות בדיקות שתן 5 פעמים ואני לא מגזימה!

ביום הזה היה לאבא יומולדת אז חגגנו לו במסעדה ואז הוא נהג קצת מסטול אבל זה היה מצחיק לראות את אמא יושבת מאחורה, מחזיקה חזק את המושב ומפחדת שיקרה משהו.

נעבור הלאה. יומולדת 17 שלי שהגיע סופסוף והוא היה היומולדת הכי כיפי, מיוחד, מאושר ושמח שהיה לי אי פעם.

שרי אהובתי הפתיעה אותי וקנתה לי שמלה מהממת!!! מזארה שממש רציתי וכמובן שלבשתי את השמלה ביומולדת ששרי אירגנה לנו ארוחה רומנטית לצליל טפטופי הגשם וזה היה הכי מקסים בעולם. הפרחים שקיבלתי עדיין אצלי.

באותו יום של היומולדת עשיתי גם קעקוע שממש ממש רציתי ולקח לי זמן לשכנע את אמא אבל בסוף (כמו תמיד) קיבלתי את מה שרציתי. קעקעתי בתוך כוכב את הכינוי של אהובתי: Stari ויצא יפה כמו שרציתי שיצא.

ו...זהו בעיקרון. את המריבה שלנו אני רוצה לשכוח ולהאמין שזה לא יקרה יותר. לא נהנתי ממנה כלל. אז זה נשכח מזכרוני..

החודש ו..האלה הכי מדהימים שהיו לי אי פעם בכל 17 שנות קיומי. וטוב לי על הלב..את משכיחה ממני את כל הרע שהיה לפני שהגעת..עכשיו יש כבר פחות. וזה בתהליכים..נכון?

לגביי ההפרעת אכילה הארורה הזאת, הרופאה שמטפלת בי בזה רוצה לשלוח אותי לפסיכיאטר מכיוון שפסיכולוגית לא עזרה לי, ודיאטנית גם לא עזרה. אם הפסיכיאטר יאבחן שבאמת יש לי הפרעת אכילה על פי הקטגוריות הרפואיות אז יביאו לי כדורים שיעזרו למחשבות הטורדניות להיעלם. אני כלכך רוצה שזה יעלם. זה מפריע, מטריד, לא נותן למוח שלי מנוחה, לא נותן לנפש שלי לישון, מטלטל לי את הנשמה. ואני שכבר עייפתי מכל הדיכאונות רוצה רק לחיות בשקט. בלי דאגות על הראש ובלי נקיפות מצפון על כל במבה שנכנסת לי לפה, על כל גרעין שאני מפצחת או בקיצור על כל קלוריה שנכנסת.

אני רוצה לאכול סופגניות כמו שאר האנשים, אני רוצה לאכול המבורגרים טעימים ולשתות מילקשייק עתיר קלוריות מבלי שהמחשבות יטרידו. מבלי שיהיו מחשבות בכלל..

להיות פשוט..כמו רוב האנשים. להיות נורמלית.

מי חשב שלרדת 2 קילו יביאו אותי למצב כזה?

נזכרתי עכשיו בסוף הפוסט בזה שלא שמתי תמונה של הקעקוע..אז הנה לכם.

אני שקפצתי לעדכן ואשוב בקרוב. **Star**

אוהבת ומאוהבת..יותר מתמיד 3>

נ.ב. היום בערב מסיבה!! אללה דנה אינטרנשיונל שתפציץ~!~!