פורסם ב30.4.5
"איך מגיעים לים?" היא שאלה באנגלית.
נעצרתי וסקרתי אותה, סנדליי שורש, שרוואל, גופייה ירוקה, ותיק צהוב של ג'יינספורט.
"שמאלה בפנייה הבאה ותרדי עם השביל" שלא כהרגלי עניתי בעברית.
"לא הייתי מנחשת שאתה ישראלי" אמרה בחיוך מופתע. לא עניתי, שיחות טריוויה עם המוצ'ילרים הישראלים הן לא בדיוק הדרך המועדפת עלי להעביר את היום. "תעלי צפונה, החופים הופכים יפים יותר ככל שמתרחקים מהעיר" אמרתי תוך כדי שאני ממשיך בדרכי.
קרלוס חיכה לי ליד בית הקפה מגלף חתיכת במבוק באולר שלו. פעמיים בשבוע אנחנו לוקחים את סירת המנוע של אחיו והולכים לדוג.
בכל עיירה תמצאו אחד כמו קרלוס, הישראלים קוראים לו צ'רלי והוא מחייך חיוך חסר שתי שיניים ומדקלם להם איזה משפט מהסרט, הם תמיד מאוד מרוצים. כשרוצים להשיג משהו, בסוף, תמיד מגיעים אליו, המשהו הזה בדרך כלל מסתכם בגראס, אני רציתי חכה. ככה הכרנו ומאז אנחנו חברים.
אנחנו שטים לנקודה הקבועה, מתקינים את החכות וג'וינט עבה ונשכבים. קרלוס אוהב לדבר על התוכניות שלו. יום אחד, הוא חולם בקול רם, יאסוף מספיק כסף ויקח את המשפחה לאורלנדו. לדוד שלו יש מגרש למכירת רכבים וקרלוס חולם שיום יבוא והוא יכניס אותו כשותף. הכל יהיה לי שם, הוא אומר, שברולט ומזדה, טויוטה ודודג', ביואיק ומרצדס. יהיה לנו בית גדול הוא ממשיך, ואני אחיה כמו מלך, לא כמו פה עם ארבע הפסקות חשמל בשבוע וחצי יום נסיעה לבית חולים כשהילד חולה. מה רע לך כאן קרלוס, אני נוהג לענות לו, גן עדן כאן, החיים פשוטים, ברורים, אין דאגות. אבל הפעם אני שותק, מחשבתי נודדת.
מה מטריד אותך, שואל קרלוס, שגם מבחין בחוסר מנוחתי, אבל אין לי תשובה. הג'ויינט ושמש הצהריים החמימה עושים פעולתם ואנחנו מחליקים לנמנום מתוק... דנה, אני מקיץ לפתע מתוך ספק הזיה ספק חלום, איך לא ראיתי את זה קודם, היא דומה לדנה.
דנה היפה, דנה שלי, דנה אהבת חיי. שש שנים עברו מהפעם האחרונה שראיתי את דנה. כל הסימנים שזה נגמר היו שם, אבל אני העדפתי לא לראות, לא להאמין. מאז אני בורח.
בערב נכנסתי למסעדה של טוני כדי לראות אם היא שם, התיירים אוהבים את המסעדה בזכות ההמבורגר או אולי בגלל האוירה או לפחות כי היא רשומה בלונלי פלנט. לא שיש הרבה אפשרויות אחרות.
ואכן, היא ישבה שם, בחבורה גדולה ורעשנית. נשיקת שתי לחיים לרוזלי המלצרית בתו של טוני, והתיישבתי על הבאר. מבטינו הצטלבו והיא שלחה חיוך, הנפתי לעברה את הבירה הדלוחה בתנועה שאומרת סלוט.
אם יש משהו שבאמת חסר כאן זה בירה אמיתית.
כעבור מספר דקות היא ניגשה והציעה שאצטרף לחבורה. לא תודה, עניתי, אני מעדיף שלא.
"אתה לא מהמטיילים, נכון? רק נתקעת באמצע הטיול או שאתה גר כאן באמת?" שאלה את השאלות הצפויות, ואני, יש לי סיפור שלם מוכן.
כשהישראלים גילו את המקום לפני 3 שנים, חשבתי לעזוב. מי שבורח לא צריך תזכורות מהיכן הוא בורח.
אני שקרן גרוע, בהתחלה הייתי מגמגם, משנה גירסות, אבל מהר הבנתי שאף אחד לא מתעניין באמת, אף אחד לא מזהה. בניתי לעצמי סיפור כיסוי, למדתי אותו היטב, דקלמתי מול המראה, ומאז אני יואב, ג'ו כפי שהמקומיים קוראים לי, שהסתובב בכל מרכז אמריקה, התאהב במקום, החליט להתיישב, כדי להתפרנס מדריך ספורט ימי לתיירים אמריקאים בקיץ ולא בקר בארץ שש שנים בגלל שהוא נחשב עריק ממילואים.
נו, לא ממש רחוק מהאמת.
בדרך כלל הסיפור עובד, אבל יעל, כך קוראים לה, עושה רושם שלא ממש קונה את הסיפור. לא נורא, היא אמרה בחיוך, את האמת תספר לי אחר כך, מה עושים כאן בלילה? אולי בכל זאת יש משהו בילדה.
עברנו בדירה, לקחת יין, פליז ושמיכות ונסענו בג'יפ אל הגבעה הדרומית לעיירה. על הפסגה, ב"אל'מיראדור" בלילה נטול עננים המראה מרהיב, מרוחק מאורות העיירה רואים את כל הכוכבים פעמיים. פעם בשמיים ופעם מנצנצים חזרה מהאוקיינוס. פרסנו את השמיכות וצפינו בנוף. "מדהים כאן" היא אמרה, "אני מבינה למה נשארת". בין היין לג'וינטים השיחה נמשכה, יעל התגלתה כבחורה חכמה עם חוש הבחנה חד, סיפרה על הטיול שלה ואני סיפרתי על החיים בעיירה .
נשכבנו צמודים על השמיכה ולאחר מספר דקות של שתיקה היא הסתובבה כלפי משעינה את ראשה על יד אחת ואמרה, "ספר לי עליה", על מי? עניתי, "על הבחורה שבגללה אתה כאן" אמרה.
חייכתי, וספרתי לה על דנה. איך הכרנו בצבא, היא היתה מדריכת קליעה והכי יפה מהמדריכות, כל הקצינים קרקרו סבבה. איך נפגשנו בלה פאז, שעה אחרי ששודד לקח לי את התיק והשאיר לי פנס בעין, היא עודדה אותי וטפלה בי, שקמה את האגו הגברי. איך המשכנו ביחד את הטיול לארגנטינה וצ'ילה, איך עברנו לגור ביחד עם שני כלבים ביחידת דיור נפרדת ומדהימה בדניה, בשנה השנייה של הלימודים בטכניון, היא ביוטכנולוגיה ואני חשמל. איך האמנתי בכל ליבי שהיא האחת.
וגם, איך חזרתי באותו יום מהמילואים בלי לספר לה, כדי להפתיעה ביום הולדתה רק כדי לגלות אותה בחדר השינה שלנו על המיטה עם דורון מההפקולטה שלה.
"יו, איזה מסכן", אמרה יעל, וחבקה אותי. התחלנו להתנשק. הפכתי אותה אל גבה, ידי מלטפות את שדיה, נשקתי על צווארה, הפשלתי את חולצתה, ואז היא עצרה בי. "לא כאן" לחשה, בוא נחזור אלייך.
הנסיעה חזרה היתה מהירה קצרה ושקטה, תוך שניות הפשטנו אחד את השנייה, השכבתי אותה על המיטה, והתחלתי לטייל עם לשוני ושפתיי על גופה העירום. מהצוואר לשדיה, ומשם המשכתי לבטן הרכה והלאה למטה, נעצר בין רגליה, נושף קלות ואז מפשק את שפתיה עם לשוני. עברתי לדגדגן חושף אותו ואז לוקח אותו בין שפתי מעביר עליו את לשוני וחוזר חלילה, עד לרעידות הברוכות המבשרות את בוא השיא.
לאחר מספר דקות מנוחה, היא טפסה עלי, מזיזה את אגנה בתנועות מעגליות, ידה על חזי וידי אוחזות בשדיה העגולים. תנועותי משתלבות עם שלה ואני כבר קרוב. בחושך, יחד עם השפעת האלכוהול והגראס, יכולתי להשבע שזו דנה רוכבת עלי כמו בימים ההם והיא מחייכת חיוך של ניצחון. גמרתי, וגם היא אחרי מספר שניות. היא נשכבה לצידי בעוד ידי השמאלית מחבקת אותה ותרדמה מתוקה החלה עוטפת אותי.
התעוררתי להרגשת תזוזה בחדר. היא ישבה מולי על כסא לבושה אוחזת סיגריה ביד אחת חצי גופה מואר באורה של מנורת הקריאה והחצי השני מוסתר.
"ספר לי את סוף הסיפור" היא אמרה בשקט בקול מתכתי. "איזה ספור?" שאלתי.
"אתה יודע טוב מאוד" לגלגה, "אתה ודנה".
מעולם לא ספרתי לאף אחד, על מה שקרה שם אחרי זה, אני לא בטוח שספרתי לעצמי.
חזרתי לסלון, לקחתי את ה16 – M , המחשבה הראשונה היתה להכניס אותו לפה, אבל אז שיניתי את דעתי, הכנסתי מחסנית, דרכתי וחזרתי לחדר השינה, הם עדיין היו שם מתלבשים. "זה חד פעמי..., אין לזה משמעות..., אני מצטערת," דנה החלה למלמל, "גם אני מצטער" אמרתי ואז יריתי בה שני כדורים ואז שני כדורים גם בו. נגשתי לשידה הוצאתי את הדרכון וכמה מאות דולרים, החלפתי בגדים וירדתי לאוטו. עד שהמשטרה גלתה והתארגנה כבר נחתתי בוינה, משם למדריד ומשם לכאן.
"אין מה לספר עוד" ,אמרתי ליעל, "נפרדנו ונסעתי למרכז אמריקה לחפש את עצמי."
"שקרן" אמרה יעל באותו טון מלגלג. " אתה באמת לא מזהה אותי, אורן?" המשיכה, מה לעזאזל קורה כאן ומאיפה היא יודעת את השם שלי?
"תחשוב קצת, אמנם עברו שש שנים, אבל לא השתניתי עד כדי כך", על מה לעזאזל היא מדברת.
"עדיין לא הא? תוסיף גשר, שיער שטני קצר, נמוכה, מסתובבת סביבך וסביב דנה בארוחות משפחתיות"
"רוני" לחשתי בהלם, אחותה הקטנה של דנה, והיא מחייכת. " איך מצאת אותי?" שאלתי " זה באמת חשוב?" ענתה, "העיקר שמצאתי, והגיע הזמן לסגור את החשבון" עתה הבחנתי שבידה הימנית מנצנצת מתכת שחורה. ההכרה של מה עומד לקרות הכתה בי. " אל תחשוב אפילו על לזוז" הזהירה לאחר שהתחלתי להזיז את ראשי לצדדים בחיפוש אחר מוצא.
"אז למה שכבת איתי?", "אה" אמרה " זה היה רק בונוס, מימוש של פנטזיית ילדות".
"רוני בבקשה על תירי, את חייבת להבין באיזה מצב הייתי.... אני מצטער" ניסיתי להתחנן.
היא שלחה לי מבט עצוב "גם אני מצטערת, אורן".....
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
